פעם בכפר בסין העתיקה היה איש זקן שחי לבדו עם בנו. הם היו מאוד עניים. הייתה להם רק חלקת אדמה קטנה מחוץ לכפר לגדל אורז וירקות וצריף גס לגור בו. אבל הייתה להם גם סוסה טובה. זו הייתה הגאווה והשמחה של הבן, ונחלת הערך היחידה שלהם.
יום אחד הסוסה ברחה. חבריו של הזקן באו אליו והתמסרו. "איזו סוסה נפלאה זו הייתה!" הם אמרו. "איזה חוסר מזל שהיא ברחה!"
"מי יכול לדעת?" אמר הזקן.
שבועיים לאחר מכן חזרה הסוסה מלווה בסוס ברברי משובח. חברים ושכנים הגיעו כולם ובירכו את הזקן. "עכשיו יש לך את הסוסה שלך בחזרה, והסוס הזה שהוא יותר טוב מכל הסוסים בארץ. איזה מזל טוב!"
"מי יכול לדעת?" אמר הזקן.
כעבור שבועיים נפל הבן מהסוס תוך כדי רכיבה ושבר את רגלו. חברים של הזקן הגיעו אליו כדי להביע את אהדתם. "חבל שבנך שבר את רגלו, וגם ממש לפני עונת השתילה. איזה מזל רע!"
"מי יכול לדעת?" אמר הזקן.
כעבור שבועיים הגיעה מלחמה לארץ, וכל הצעירים הכשירים גויסו. הכוחות שהכילו את אנשי הכפר היו בחזית בהתעסקות עקובת מדם, וכל החבורה אבדה. כל אנשי הכפר מתו בקרב.
הצעיר עם הרגל השבורה נשאר בבית. רגלו החלימה. הוא ואביו גידלו הרבה סוסים משובחים, וטיפלו בשדותיהם.