איך לצאת מדיכאון ולהתחיל חיים חדשים? איך לצאת מעצבות עמוקה? האם אפשר לטפל בדיכאון על ידי טיפול עצמי?
האם אפשר בכלל לצאת מדיכאון? האם דיכאון עובר לבד?
אנסה כמיטב יכולתי לענות על השאלות לעומק ובצורה מובנת ופשוטה. לאורך השנים חוויתי דיכאון ולא ידעתי איך לצאת ממנו, אני שמח שלמדתי את הדרך החוצה ואשמח לשתף אותה אתך.
האם אפשר בכלל לצאת מדיכאון?
אז קודם כל לפני שאנחנו מתחילים בכלל את המאמר הייתי שמח לשתף שזה אפשרי לצאת מדיכאון. המון אנשים היום חושבים שדיכאון זו מחלה שאי אפשר לרפא, שמשהו נדפק במערכת ואין אפשרות לטפל בזה.
ברגע שאנחנו מסתכלים על דכאון כמחלה יהיה לנו קשה להשתחרר מהמחלה. אני אישית חוויתי תקופות של דיכאון בחיים שלי. וגם ברגעים הקשים שלא ידעתי למה אני חווה דיכאון, ידעתי שמשהו לא בסדר קורה פה.
הרגשתי שהחיים שלי ריקים ואפורים, שאין לי תקווה ורצון להמשיך בעולם הזה, שהעולם ריק ממשמעות, שאני ריק, שיש לי חור שחור בתוך הגוף, ושהדבר היחיד שמשאיר אותי פה זה התענוגות הרגעיות והאנשים שאני אוהב. לא רציתי לפגוע בהם וגם פחדתי קצת מהמוות אז השארתי את הרגליים על הרצפה.
תקופה ארוכה השארתי את זה ברקע ופשוט קבלתי על עצמי את תחושת הריקנות והעצב שחוויתי. היה לי חלום שאולי יום אחד זה יעבור, אולי יום אחד הסיטואציה החיצונית תשתנה ופשוט אצא מהדיכאון אך גיליתי שיש צורך להבין למה אני בדיכאון, ולהבין את עצמי יותר לעומק כדי לצאת ממנו.
לבסוף הצלחתי לצאת מהדיכאון ובניתי את חיי מחדש בהבנה יותר עמוקה של עצמי, ואני יודע שזה אפשרי להשתחרר מדיכאון.
תסמיני דיכאון
בדיכאון יש תחושה של חוסר באהבה, קשה מאוד ליצור קשר טוב עם אחרים וזה מוביל לתחושת ניתוק מאנשים אחרים. דיכאון יכול גם להביא הפרעות אכילה מכל מיני צורות – יותר מידי אכילה או לשכוח לאכול בכלל.
אין הנאה משום פעילות בחיים, הכל נראה משעמם וחסר משמעות.
לרוב בדיכאון נחווה רצון לישון יותר מידי או שלא נצליח לישון עקב מחשבות לא טובות או חוסר בחיוניות פיזי.
בדיכאון לרוב אנחנו חווים תשישות גדולה גם בגוף וגם בנפש. העייפות הזאת נוצרת עקב פעילות לא בריאה נפשית של המחשבות והרגשות ונוצרת עייפות גדולה במערכת בעקבות הסבל הפנימי.
כחלק מדיכאון האדם חווה על בסיס יום יומי תחושות נחיתות, חוסר ערך עצמי, חוסר ביטחון עצמי, אשמה, הרגשה שהוא לא טוב, הרגשה שכולם רוצים שהוא ימות, ולפעמים זה מגיע למחשבות אובדניות.
מה זה דיכאון
הייתי מתאר דיכאון כחוויה שבה החיים הם עצובים וחשוכים, נדמה שאין לשום דבר משמעות ויש תחושות בבטן של ריקנות וכאב פנימי. אין מוטיבציה לצאת בבוקר מהמיטה והדברים שפעם נהנינו מהם הפסיקו לרגש או לתת לנו הנאה.
אנחנו מתחילים לחפש את השמחה שלנו בהנאות רגעיות ומאבדים קשר עם המציאות. הכאב והריקנות הפנימיים גורמים לנו לרדוף אחרי כל מיני דברים בחוץ.
התמכרויות מתחילות להצטבר ואנחנו מתחילים לאבד את עצמינו. מחשבות ורגשות ממלאים אותנו בכאב ובלופים חוזרים של מחשבות שליליות ועצובות.
הכאב שנוצר מביא אותנו לפחד מעצמינו.
בדיכאון נדמה שקשה לנו לשים את האצבע בדיוק על מה גרם מלכתחילה לדיכאון לפרוץ. אך הרבה פעמים דיכאון מתחיל מכאב שנמצא בתת מודע שלנו ואנחנו לא רוצים לראות או להסתכל עליו יותר בגלל הפחד ממנו.
יכול להיות שאת הזיכרונות שפגעו בנו אנחנו בכלל לא זוכרים אבל הגוף שלנו זוכר. והוא מייצר לנו מציאות כואבת, כמו הכאב שחווינו בעבר.
לרוב דיכאון נוצר לאחר זמן רב בו אנחנו מדחיקים משהו, אנחנו מדחיקים עצבים, כעס, סוד, כאב, קנאה ועוד…
ברגע שאנחנו לומדים להדחיק הכאב המצטבר יוצר כאב פנימי יום יומי שמתבטא כדיכאון.
לאחר מקרה כואב בחיים שלנו סגרנו את סיר הרגשות כי פחדנו שאנשים יגידו עלינו משהו אם נתבטא כמו שצריך, פחדנו להגיד את מה שאנחנו רוצים ולכן אנחנו צוברים בתוכנו מאגר גדול של רגשות ויש לרגשות האלו רצון לבטא את עצמן בכל דרך אפשרית.
פחדנו שאם נרגיש את הרגשות האלו אולי הם יגדלו ויישארו איתנו לתמיד, פחדנו שאם ניתן תשומת לב לכאב שלנו הוא לא יעזוב אותנו לעולם. אך ההפך הוא הנכון, ככל שניתן יותר תשומת לב אוהבת לכאב שלנו כך הוא ייעלם יותר מהר.
הזיכרונות הקשים שלנו חייבים לצאת החוצה ולהתבטא בצורה כלשהי בשביל שנוכל לצאת לדרך חדשה. כרגע הכאב שלנו נמצא ב"צל" ואולי אנחנו חושבים שאנחנו מצליחים להתחבא מהכאב אך הוא מחבל לנו בחיים על ידי עצבות וריקנות פנימית תמידית.
דיכאון יכול גם להתחיל מרצונות והשתוקקויות עמוקות שאנחנו לא מצליחים להגשים, והניתוק בין הרצון לבין המציאות יוצר כאב שאנחנו לא מספיק טובים, שאנחנו פשוט לא שווים כלום, שאין תקווה. במקרה כזה יש להבין קודם כל שהשמחה נמצאת בתוכנו ואי אפשר להשיג אותה מבחוץ.
הרצון להשיג את השמחה שלנו מאובייקט חיצוני יוצר את תחושת הדיכאון שאנחנו חווים.
איך לצאת מדיכאון ולהתחיל חיים חדשים? ניפוץ מיתוסים נדושים.
אז דברנו כבר על כך שזה אפשרי לצאת מדיכאון, הטבע האמתי שלנו הוא שמחה ורוגע. אני יודע שזה נשמע לא קל לעיקול, חלקנו שכחנו לגמרי איך זה מרגיש לחוות שלווה ושמחה אמתית.
קודם כל נתחיל, איך לא לצאת מדיכאון:
- הדחקת תחושות: הפחד שלנו מתחושות הכאב יוצר בנו פיצול וניסיון בריחה מתמיד, אנחנו לא נחים לרגע ולא נותנים לעצמינו אפילו שנייה ללא מעשה. כל רגע פנוי שיש אנחנו מוצאים מה לעשות, אם זה רשתות חברתיות, סמים או בידור זול בכל צורה שהיא, אנחנו לא רוצים להסתכל על הכאב שלנו והדבר הזה יוצר עוד ועוד פיצול.
- חשיבה חיובית: כן כן אני יודע שאנחנו כל הזמן שומעים מאנשים את המשפט: "תראה את החיים איזה יפים הם למה שלא תחשוב חיובי? חשיבה חיובית מובילה לחיים חיוביים" ועוד כל מיני משפטים כאלה. מהניסיון שלי חשיבה חיובית היא עוד ניסיון הדחקה. המחשבות שלנו זועקות לעזרה הן מודיעות לנו שהן צריכות את תשומת הלב שלנו ואנחנו לא מקשיבים.
במקום להקשיב למחשבות האלה ולראות למה הן שליליות כל כך, אנחנו מנסים שוב להדחיק אותן ולהביא מחשבות אחרות שהן כביכול "חיוביות" אך האם הן באמת כאלה חיוביות? לי זה נדמה יותר כמו ניסיון לעבוד על עצמינו ולנסות לשכנע את עצמינו שהכל טוב, שהחיים יפים, שהכל מעולה, אך האמת היא שעמוק בפנים אנחנו מרגישים עצב וכאב גדול.
חשוב להבין שהמחשבות השליליות הן לא באמת שליליות ואם ננסה להחליף אותן במחשבות חיוביות אנחנו נהרוס לעצמינו את מקור האינטליגנציה הכי עמוק שיש לנו. המחשבות "השליליות" האלו הן הקריאה שלנו לשינוי בחיים ואם לא נקשיב להן לא נדע שיש בכלל צורך בשינוי ולכן אני נגד חשיבה "חיובית".
המחשבות השליליות האלה באות להגיד לנו שיש "פצע" בתוכנו והוא צריך תשומת לב וטיפול כלשהו, אך במקום לטפל בו אנחנו מדחיקים אותו ואומרים שהכל בסדר, מיום ליום "המוגלה גדל והפצע" הזה מתחיל להרוג אותנו מבפנים. כל רגע שאנחנו מכחישים את הקיום שלו על ידי חוסר מודעות אליו אנחנו נותנים לו לגדול יותר ויותר.
למרות שאני נגד חשיבה חיובית אני לא נגד התקווה שאפשר לצאת מהדיכאון, על זה חשוב לשמור אם אפשר, כי אם לא יהיה לנו את הרעיון שאפשר לצאת מהכאב הפנימי הזה איך נוכל להתחיל להבין את הקטע ולהשתחרר מהכאב?
חשוב לי להגיד שאני לא בעד חשיבה שלילית, ואני לא אומר לנסות לפתור את המחשבות גם, או לשנות אותם בשום צורה, מה שאני אומר זה שהמחשבות האלה הן אינדיקציה לכאב רגשי שנמצא בתוכנו שצריך את המודעות שלנו. וכמו "בפצע בגוף", שמתריע לנו שיש לו צורך בעזרה על ידי תחושת הכאב, בעולם הנפשי המחשבות לוקחות אחריות על הקריאה לעזרה.
- מלחמה בדיכאון: עוד רעיון שקיבלנו מהעולם החיצוני, למדנו מילדות שאם אנחנו רוצים משהו אנחנו צריכים להתאמץ ולהילחם, לעשות כל מה שאפשר בשביל לנצח, אך הגישה הזאת היא לא נכונה כי אנחנו נלחמים בתסמינים במקום להבין את המקור.
כשרופא מגיע לטפל במישהו אם הוא רופא טוב הוא צריך להבין מה הגורם למחלה ולא לנסות לפתור את המחלה על ידי פתרון רדוד. אם הגיע לרופא והוא יראה שיש לי חום הוא לא יכניס אותי למקפיא, הוא לא יגיד לי לעמוד בקור עד שהחום יורד, זה לא עובד ככה.
אם הוא רופא באמת טוב הוא יסתכל לעומק של הדבר עם סבלנות עמוקה וינסה להבין מה הוא המקור למחלה. רק אחרי שהוא גילה את המקור הוא יכול להתחיל לטפל במחלה.
אנחנו מנסים להילחם בשדים ובמחשבות אך העניין האמתי עם כל כאב נפשי הוא להסתכל עמוק פנימה עם סבלנות ואהבה ולראות מהו המקור לכאב, ולאחר מכן הטיפול יכול לעבוד, לא לפני כן.
- טיפול תרופתי: טיפול תרופתי יכול לעזור לתקופה אך את האמת שהתרופות לדיכאון הן כמו פלסטר מעל לפצע, הפצע לא נעלם הוא עדיין נמצא שם והמוגלה שלו רק גדל וגדל, אז גם אם תקופה מסוימת ההרגשה משתפרת בסוף במבחן האמת התרופות עדיין משאירות את הפציעה במקומו.
הכאב נמצא שם אך אנחנו תחת משכך כאבים שנותן לנו תחושה שהכל בסדר, מי שבאמת רוצה להשתחרר מהכאב שלו אחד ולתמיד יצטרך ללכת פנימה ולהבין את השורשים של הכאב שלו, שם נמצא היהלום האמתי. לא בתרופות.
*במקרים מסוימים יש חוסר איזון כימיקלי גנטי שיוצר את המצב אז התרופות האלה הן מעולות בשביל זה, תבדקו האם אתם בדיכאון ממקור גנטי לפני שאתם שוללים.
- להתבודד ולנסות להשתחרר מזה לבד: בדור ובחברה שלנו כל מה שאנחנו לומדים זה שהכל אפשרי לבד, ואין צורך באף אחד אחר. איבדנו את החברות ואת תחושת הקהילה שהייתה בשבטים ובתקופות יותר בריאות של האנושות.
היום אנחנו חיים חיים של בדידות, כל אחד מול המסך שלו, כולם שומרים סודות עמוק בבטן, מפחדים מאחרים וגם שהם מספרים לאחרים הם מגלים כמה שיפוטיות וביקורת יש באדם שמקשיב להם, הם לא חווים שום חוויה מרפאת.
אנשים מחפשים בכתבות פתרון לדיכאון שלהם אך הם נכנסים יותר ויותר עמוק לתוך הכאב שלהם, ועד שלא ייקחו את הצעד וימצאו אדם שיכול לאהוב, להבין, ולקחת אותם יד ביד ליציאה מהסבל הגדול שנקרא דיכאון יכול להיות שהם ימשיכו ליפול עמוק פנימה לתוך עצמם.
- לנסות להיות שמח: כל ניסיון להיות שמח בזמן דיכאון יוצר פיצול פנימי בין האמת לבין האשליה שאנחנו מנסים לכפות על המציאות. כל עוד נמשיך להתאמץ ליצור מציאות שלא קיימת הדבר היחיד שיקרה הוא שהמציאות תהפוך ליותר קשה. אנחנו בדיכאון וזהו, האם אפשר פשוט להיות בדיכאון?
כל הזמן יש לנו את הצורך להיות משהו שאנחנו לא, והמאמץ הזה מבזבז לנו את האנרגיה ויוצר עוד ייאוש ועצב. שאלות כמו 'למה אני לא שמח?' 'למה אני כזה מדוכא כל הזמן?' 'למה אני כזה גרוע?' כל השאלות האלה והניסיון להיות שמח דווקא הופך אותנו לעצובים והכאב שלנו גדל.
- לחשוב שאתה יודע הכל: אם אני יודע כבר מה נכון או לא נכון בחיים, אם אני כבר בטוח שלמדתי את כל מה שצריך, שעשיתי את כל מה שאני יכול, ששמעתי את כל מה שצודק, שאני זה שיודע וכל שאר האנשים הם מטומטמים, אז איך אני יכול לשנות משהו בתוכי?
איך אני יכול ליצור את המציאות שאני רוצה? והאם אותן הדעות והמחשבות שאני כל כך בטוח בהן הובילו אותי לתוצאה טובה עד כה? מהחוויה שלי כל עוד הראיה שלנו לגבי העולם היא שלילית, היא כנראה תוצאה של ניסיון הגנה מפני פגיעה. אין שום אמת מאחורי הדעות הפסימיות שלנו.
קל לנו לחשוב שאנחנו יודעים כבר הכל, שההורים שלנו אשמים, שהחברה אשמה, שהחברה המערבית אשמה, שאני לא יכול לשנות כלום בסיטואציה כי אני לא אשם, זה קשה מידי, זה לא אני, אני בן אדם עצבני, אני לא בן אדם רגוע.
מסקנות הן האויב של שמחה. כל עוד אנחנו ממשיכים להאמין במחשבות ובדעות שרצות לנו בתוך הראש אנחנו תמיד נסבול ונמשיך לחיות באותה מציאות שחיינו עד עכשיו.
איך להתמודד עם בדידות? האם יש סוף?
איך בן אדם שחושב שהוא עצבני וחסר סבלנות, ואין לו שום בעיה עם זה, יכול לרצות לחיות חיים של אושר? איך הוא יכול להתחיל לעשות מדיטציה ולחוות רוגע עמוק? איך הוא יכול לחיות במערכות יחסים נעימות וטובות?
הבן אדם אשר בטוח בדעות שלו לא יכול לעשות כלום כי הוא מוגבל אליהן. הדעות שלו לא נותנות לו לזוז סנטימטר, לא נותנות לו את האפשרות ללמוד על החיים מחדש, החיים הם חדשים, בכל רגע יש שינוי, אבל אנחנו מחזיקים בדעות העבר שלנו למרות שהן כבר לא רלוונטיות.
הדעות והראיה שלנו על העולם לרוב עוברות מדור לדור, בילדות, בצורה לא מודעת. הדעות עוברות שושלת ארוכה מהורה לילד, וכל עוד אנחנו לא נתעורר ונעצור כדי להסתכל על החיים שלנו מחדש, לא נוכל לצאת מהסבל הפנימי שלנו.
השאלה הרוחנית שתעזור לכם להשתחרר מהסבל הפנימי היא: מאיפה אני יודע? השאלה הזאת צריכה לעלות לגבי כל מחשבה שיש לנו, לגבי כל דעה או ראיה שיש בנו. כל עוד השאלה הזאת לא נשאלת אין לנו איך להתקדם לכיוון שמחה פנימית.
אם אנחנו רוצים להתחיל חיים חדשים אנחנו צריכים ליצור ראיה שונה על העולם, אנחנו צריכים להשתחרר ממחשבות העבר שלנו, ולבדוק מהי האמת לגבי כל תחום בחיים שלנו, ובמיוחד מהי האמת לגבינו.
יצירת התמונה של עצמי יוצרת את הדיכאון.
יש לנו בראש המון רעיונות, חלק גדול מהרעיונות הללו הגיעו מהילדות, מהחינוך, התרבות, ההורים, החברים והמורים. אך יש לרעיונות ולאמונות האלה כוח מאוד גדול על התודעה שלו.
ההשפעה של הרעיונות מובילה לתחושות ומחשבות לגבי עצמי. הערך העצמי שלנו נבנה ביחס לרעיונות החברתיים אשר מובילים ללחץ ולחרדה או לדיכאון. הדיכאון מגיע כתגובה לחוסר היכולת שלנו לעמוד בלחץ החברתי שנופל עלינו.
הלחץ החברתי שאני מדבר עליו קיים בעיקר בתוך הראש שלנו, כן הוא מושפע מהעולם החיצוני שמציב תנאים לחיים הטובים ולאושר שלנו. אך הקיום שלו תלוי רק בדרך שבה אנחנו מגיבים לתחושות ומחשבות ובדרך בה אנחנו חושבים.
זאת אומרת שכל עוד החשיבה שלנו מושפעת בצורה ישירה או עקיפה על ידי דעות החברה אנחנו נהיה פתוחים לדיכאון להגיע לחיינו. החשיבה שנוצרת בעקבות מייצרת חוסר סדר פנימי והדחקה של האני האמתי.
אנחנו חייבים לדכא חלקים בתוכנו בשביל לעמוד בכל ציפיות החברה וההורים, הציפיות הכלכליות, המיניות, החברתיות ועוד.. אנחנו קורסים תחת הציפיות העולם ונופלים לשינה עמוקה, השינה הזאת היא הדיכאון.
דכאון מתחיל מדעות שלנו לגבי החיים.
הצלחה, כסף ,תחרות, השוואה והשגיות
כל החיים שלנו למדנו כמה חשוב זה הצלחה, כסף, והשגיות. נדמה שבן אדם לא שווה כלום בעולם הזה בעיני עצמו ואחרים אם הוא לא מוצלח בסטנדרט החברתי הקיים.
מגיל קטן ההורים שואלים אותנו מה נרצה להיות שנהיה גדולים, הם בוחנים כל צעד שלנו ותמיד יש להם ציפיות ליותר מאתנו. אנחנו מגיל קטן לומדים מהחברה ומההורים שאנחנו לא מספיק טובים, שכמו שאנחנו כרגע זה לא מספיק טוב.
הפיצול הפנימי שנוצר בתוכנו גורם לנו לחיות חיים לא כנים לעצמינו, לעבוד במקומות שאנחנו לא רוצים, לחייך כשאנחנו לא שמחים ולרדוף אחרי מטרות שלא מעניינות אותנו.
ההדחקה של עצמינו יוצרת בנו עצבים כלפי החברה וכלפי החוקים שנכפו עלינו. העצבים האלה מצטברים בנו והופכים לעצב אל מול האכזבות שאנחנו חווים ועל מול התפוצצות האשליה שיום אחד נצליח סוף סוף ונוכל להיות מאושרים.
לא סתם המון אנשים שהצליחו בחיים בעין החברה המודרנית הם אנשים מאוד מדוכאים והרבה מהם אפילו מתאבדים. הניתוק העצמי שנוצר במשך השנים במרדף אחר ההצלחה, הכבוד, הכסף ,התהילה והסטטוס יצר בתוכם תחושת ריקנות עצומה.
האשליה שהדברים האלה יביאו שמחה ואושר לחיים שלנו היא האשליה הגדולה ביותר שהופכת אותנו לעבדים של החברה. הופכת את החיים שלנו לסיוט אחד גדול.
אז השאלה שעולה בי היא מה יקרה אם נשחרר מהרצון להיות "מישהו"?
אם נשחרר מהרצון להיות מישהו שאנחנו לא, מהרצון להצליח בעולם הזה, אז נוכל לחיות סוף סוף חיים שהם כנים לעצמינו. אולי לא נהיה אנשים חשובים, לא מוצלחים בעיני אחרים, אולי נאכזב אנשים בחיים שלנו, אולי נאכזב את ההורים שלנו.
אך כל הדברים האלה הם לא יותר מאשליה, החיים שלנו הם שלנו בלבד. הדעות של האחרים שבעצם נמצאות בראש שלנו משאירות אותנו בדיכאון עמוק. יש משפט שאומר שאין כישלון יותר גדול מאשר הצלחה.
אחרי ההצלחה מה נעשה? איך נמשיך הלאה? אחרי שנים שלמדנו רק לחץ, תחרותיות, עצבים, קנאה והשוואה לאחרים. פתאום לא נשאר כלום לעשות והדיכאון עולה בנו, חוסר משמעות עמוק לגבי החיים, אין לאיפה להגיע ואין מה לעשות יותר.
במשך שנים רדפנו אחרי הצלחה וכשהגענו אליה גילינו שהיא לא יותר מרק אשליה, מחלום שחלמנו בלילה וכשהתעוררנו גילינו שהוא רק חלום ולא האמת, אך כשהיינו בתוך החלום היינו בטוחים שזוהי האמת.
הריקנות הגדולה שהאדם "המוצלח" מרגיש היא כמו חור שחור שבולע את כל החיים שלו. הוא רואה את הצביעות של העולם ואת הדרך שבה הוא עבד על עצמו במשך שנים.
אבל מה אם אני כישלון? לא השגתי כלום בחיים וכל החברים שלי ניצחו אותי בדרך להצלחה?
אז תן לי להגיד לך משהו שאולי לא שמעת עד היום, אין דבר כזה כישלון. אין צורך להצליח, אין צורך להיות יותר טובים מאחרים, אין צורך להיות עשיר, אין צורך להיות מישהו חשוב, אין צורך בכבוד מאחרים. כל הדברים האלה הם לא יותר מאשליה, אם האנשים המוצלחים בעולם הם לא השמחים בעולם אז מה אתה חושב שישתנה אצלך עם הצלחה בעולם החיצוני?
ההצלחה היחידה שקיימת היא בעולם הפנימי היא האם מצאנו את האור הפנימי שלנו? האם אנחנו שמחים ומרוצים? האם אנחנו חיים בחיבור לטבע וליקום? אלה הדברים שממלאים את החיים שלנו, והופכים את החיים שלנו לחיים של הצלחה, לא כמה ספרות יש לנו בבנק, או עם כמה נשים שכבנו, או כמה אנשים מוחאים לנו כפיים.
המרדף אחר הדברים האלה הוא זה שמשאיר אותנו בדיכאון, הוא זה שיוצר בנו שנאה עצמית, חוסר משמעות, וכאב עמוק. הוא זה שהורג אותנו מבפנים.
המרדף אחרי שמחה הוא הסיבה לסבל – איך להיות שמח?
כולנו עמוק בפנים רוצים להיות נאהבים, אך האהבה שאנחנו מחפשים היא לא של מישהו אחר היא האהבה שלנו. האהבה הזאת תמלא לנו את החיים באושר ותוציא אותנו מהכאב העמוק בו אנחנו נמצאים.
אתה לא המחשבות שלך
אחד הדברים שקשה לנו להבין זה שאנחנו לא המחשבות שלנו. לא סתם קשה לנו להבין את העובדה הזאת, המחשבות אומרות מילים והקול שלהן זהה לקול שלנו. אך האם הן באמת יכולות להיות אנחנו?
אם הייתה המחשבות שלך האם הייתה נותן למחשבות רעות להגיע? אם הייתה הרגשות שלך האם הייתה נותן לרגשות כואבים להגיע? אם הייתה הגוף שלך האם הייתה נותן לו להזדקן ולחלות? אלה השאלות אשר שאל הבודהה את התלמידים הראשונים שלו.
וכמו שאנחנו רואים אין לנו שליטה באף אחד מהם, אז מי אנחנו בעצם? החיפוש הוא למצוא את מי שצופה במחשבות. לצופה הזה אני קורא מודעות. המודעות הזאת נמצאת במצב שינה אצל רוב האנשים.
הם מתעוררים בבוקר אך המודעות לא מתעוררת. המחשבות והרגשות מערפלים את המודעות שלנו ואנחנו לא מזהים את עצמינו יותר. אנחנו מזהים רק את את התנועות והרצונות שלהם, ואנחנו כל הזמן מנסים להגשים את הרצונות והחלומות שלהן.
מבוקר עד ערב אנחנו בחלומות שמשתנים במהירות גבוהה ללא הפסקה, התודעה שלנו יושבת בצל ללא רגע של שקט מהמחשבות והרגשות. ולכן אנחנו שוכחים מי אנחנו באמת.
אז הארה שאנחנו לא המחשבות שלנו היא הארה הראשונה שתוכל להוביל אותנו בדרך לאושר. הארה הזאת גורמת לנו לראות את המחשבות ולהבין שההתייחסות אליהן צריכה להיות גמישה.
אנחנו נוכל להיות ללא פחד ושיפוטיות על מול המחשבות והרגשות שלנו ולהבין את הצרכים והמסר שהם מחביאים מאתנו, המסר שלהן הוא ברור ברגע שאנחנו צופים בהן מספיק. המסר הוא 'תתעורר!'
המחשבות והרגשות רוצים שתתעורר מהשינה שלך כמודעות וסוף סוף תחזיר את השלווה הביתה, המודעות שלנו חיה ברגע הזה והיא זאת שתחזיר את השלום הפנימי למחשבות ולרגשות.
האם יש מישהו שיכול להגיד לך מה נכון ומה לא נכון?
כל עוד אנחנו מזדהים עם קבוצה מסוימת, גורו או מורה שיגיד לנו מה נכון או מה לא נכון בחיים אנחנו הולכים לחוות פיצול פנימי אשר יגרום להדחקה של רגשות ומחשבות. ההדחקה הזאת תיצור בנו בושה, אשמה, עצבים והלקאה עצמית. ולאט לאט מתפתח בנו דיכאון.
הדיכאון הזה נוצר כשאנחנו מנסים לעמוד בחוקים ובמחשבות אשר אומרות לנו איך צריך להתנהג. אך כל עוד אנחנו מנוהלים מחוקים ומצוות ומספרים או מאנשים אחרים איך נוכל לחיות בשלמות עם עצמינו?
אנחנו נותנים לאדם אחר את ההגה על החיים שלנו והוא לא יודע לאן אנחנו צריכים להגיע. במקום להגיע למטרה של החיים שלנו אנחנו עושים תאונה אחרי תאונה, וכל עוד לא נתעורר מהשינה שלנו לא נוכל לקחת את ההגה ולהחזיר את הרכב לכיוון האושר והאמת שלנו.
כל עוד ניתן לחוקים ולאנשים אחרים לקבוע מה טוב ומה נכון בחיים שלנו, כל עוד נאמין שיש כוח עליון שיודע יותר מאשר האינטואיציה העמוקה שלנו נצטרך לחיות בפחד ובדיכאון מתמד.
בשביל לצאת מהדיכאון שלנו אנחנו צריכים להתחיל להקשיב לאינטואיציה העמוקה שלנו ולא לאנשים אחרים. כל הידע נמצא בנו, אך אנחנו לא מקשיבים אף פעם לעצמינו, אנחנו אף פעם לא עוצרים, עוצמים את העיניים ומסתכלים פנימה, לראות מה הקול האמתי שלנו אומר.
עד שלא נמצא את הקול הזה שהוא די ביישן כי לא הקשבנו לו במהלך כל חיינו לא נוכל לצאת מהדיכאון שלנו. הקול הזה מתחבא מאחורי הקולות ששמענו בחוץ ושמרנו בתוכנו כחברים טובים, אך החברים האלה הם לא הקול שלנו כי הם מסתירים מאתנו את הקול האמתי שלנו, שהוא זה שיוביל אותנו לחיים של אושר וכנות פנימית.
אז בשביל לצאת מדיכאון יש ללמוד איך להרגיע את הקולות הפנימיים שלנו, ובשקט שנמצא מעבר להן נוכל למצוא את הקול האמתי שלנו.
מהו המקור של הכאב שלי? לא הסיפור שהמחשבות מספרות?
המחשבות אוהבות לספר סיפורים, להמציא בעיות, לנסות לפתור את הבעיות שהן בעצמן המציאו ולעשות את זה במעגלים ללא הפסקה מבוקר ועד ערב. לרוב קל להאמין שכל הבעיות שלנו נמצאות בסיפור שהמחשבות מספרית לנו, אך הייתי רוצה להגיד לכם שזה לא נכון.
כל הסיפורים האלה רק יוצרים בנו עוד ועוד מחשבות, עוד ועוד בעיות לפתור, כשבעצם הבעיה לא נמצאת בשום סיפור, המחשבות ממשיכות פשוט בגלל חוסר הערנות שלנו אליהן.
אם היינו יושבים עם המחשבות שלנו ופשוט נותנים להן לחלוף בלי לנסות לפתור את הסיפור והבעיות שהסיפור הזה מביא אתו מה היה קורה?
הסיפורים האלה שהמחשבות מביאות לחיים שלנו יוצרות בנו רצון לפעול ולעשות משהו, לא משנה מה כדי להימנע מעצמנו, אך במהלך הימנעות הזאת מהמחשבות והכאב שלנו, הכאב הפנימי שלנו גדל.
הכאב הזה שנמצא בנו צריך לקבל תשומת לב מהאני האמתי, מהצופה, הוא לא רוצה רעיונות איך לפתור, או דרכים לעזור לו, או פשוט רוצה תשומת לב ומרחב פתוח, אם אנחנו יכולים לשחרר ולתת לו את המרחב הזה, הוא יוכל סוף סוף להרים את הראש שלו ולהראות לנו מה באמת כואב לו.
ולרוב הכאב הזה יראה לנו שהסיפורים של המחשבות הם רק סיפורים ושהאמת היא שהגוף הזה צריך אותנו ערניים ומודעים כלפיו.
מה זה מדיטציה? ואיך עושים מדיטציה? המדריך המלא
אז מהו הפתרון לדיכאון?
הפתרון לדיכאון הוא להפסיק לחפש פתרון רגעי, להפסיק לנסות להדחיק, להפסיק לנסות לחפש את הדבר הבא שיציל אותנו מעצמנו, להפסיק לנסות להסתיר את הכאב שלנו.
הניסיון שלנו להפסיק את הדיכאון ולא לחוות את הכאב בכל רגע נתון יוצר עוד ועוד כאב בנו, והרצון שלנו לא להיות מדוכאים הופך אותנו למדוכאים מאוד.
המחשבות והכאב שעולה בנו צריכים להתבטא אך אנחנו לעולם לא נותנים להם, אנחנו מפחדים שהם יהרגו אותנו, הכאב גדול מידי בשבילנו.
אנחנו לא יודעים איך לחוות את הכאב הגדול הזה ללא ניסיון לשנות אותו, אנחנו לא יודעים האם אנחנו נהיה מסוגלים לחוות את הכאב הגדול שנמצא בתוכנו.
האם הכאב הזה יהרוג אותנו או שנשאר חיים?
והמחשבות והכאב הזה שנמצאים בתוכנו פשוט קוראים לנו לראשונה אולי בחיים שלנו, פשוט להסתכל פנימה ולצפות בכאב ובמחשבות.
לתת לכאב מרחב לעלות ולבטא את עצמו, לתת לו להשתחרר מהצינוק בו השארנו אותו, לתת לו תשומת לב אוהבת, תשומת לב לא שיפוטית.
ברגע שנגיד לדיכאון שלנו שהוא לא בסדר ושהוא צריך להשתנות הוא רק יהפוך ליותר גדול, איום ונורא. הדיכאון שלנו הוא כמו ילד אשר הזנחנו ושפטנו במשך שנים רבות, אך הילד הזה הוא עקשן והוא לא מוכן לשחרר עד שניתן לו ביטוי, מרחב, אהבה, וחוסר שיפוטיות.
כל עוד נסתכל על הדיכאון שלנו כמשהו רע הוא תמיד ירדוף אחרינו, כל עוד ננסה לשלוט בדיכאון שלנו הוא ילחם בנו יותר חזק, כל עוד ננסה להגן על הדיכאון שלנו הוא יברח מהשמירה וכל עוד ננסה לשמור עליו בסוד הוא רק ירגיש יותר ויותר אשמה.
הדיכאון הזה שאנחנו חווים הוא אינדיקציה ששכחנו את עצמנו בדרך, שהפסקנו לתת לעצמינו תשומת לב.
אנחנו כל הזמן מחפשים איך להתנתק, כל הזמן מחפשים משהו לאחוז בו, אם זה בן זוג חדש, עבודה חדשה, העצב שלנו, סקס, הימורים, פורנו, סמים, בידור זול וכל מה שרק יכול לגרום לנו לשכוח מעצמינו לגמרי.
הפתרון האמתי הוא לסובב את העיניים שלנו פנימה, להסתכל ישירות בכאב, לגעת בו ולעורר אותו מחדש, וברגע שנלמד לעשות את זה הכאב יראה לנו את הפנים האמתיות שלו, יגלה לנו את הסודות העמוקים שלו ובלי שנשים לב הכאב הגדול שחווינו בעבר יתחיל להירגע.
בתהליך הפנימי שאולי נשמע פשוט, יש צורך להיות כנים עם עצמינו, ואין צורך ללכת בדרך הזו לבד, אני ממליץ להיעזר במקצוענים שיודעים איך לעבוד עם דיכאון, העזרה שלהם תהפוך את התהליך ליותר פשוט והפחד מהיציאה מהדיכאון יהפוך להתרגשות לקראת הדרך החדשה.
דיכאון זה לא מחלה – טיפול עצמי בדיכאון
האם אפשר לטפל בדיכאון על ידי טיפול עצמי?
אפשרי מאוד, אין סיבה שלא. ולמה אני אומר את זה? כי הכוח המרפא נמצא בנו. גם אם אנחנו הולכים למישהו אחר לעזרה, הוא לא באמת עוזר לנו, אנחנו נותנים לו לתת לנו לעזור לעצמינו.
האמת היא שמודעות, מדיטציה וקתרזיס הן דרכים שכל אחד יכול ללכת בהן לבדו. כמובן שעזרה זה דבר מעולה, אך בסופו של יום אתה לבדך יכול להבין את הסיבות שאתה גורם לסבל של עצמך.
ברגע שאתה רואה את הכאב הגדול שאתה גורם לעצמך על ידי החיים שאתה חיי, אתה יכול להבין שהגיע הזמן לשנות כיוון. עד עכשיו חיפשת בחוץ את הפתרון לדיכאון, הפתרון נמצא בפנים.
אין צורך אפילו במאמץ מיוחד יש צורך רק לעצור לרגע, להסתכל על החיים שלנו בכנות, ולראות את הסבל שגרמנו לעצמינו במרדף אחרי החיים שחלמנו עליהם.
האם דיכאון יכול לעבור לבד?
כן, דיכאון עובר שאנחנו מפסקים להילחם בו, מפסיקים לרדוף אחרי שמחה רגעית, אחרי תענוג, ומפסיקים לפחד מהאמת.
האמת היא מה שנשאר שאנחנו מפסיקים לנסות להגשים את המחשבות שלנו ולהיות שמחים.
אנחנו מעדיפים לחיות בשקר ולרדוף אחרי שמחה ודברים חיצוניים שמאכזבים אותנו פעם אחר פעם, אם אנחנו מצליחים להשיג את מה שרצינו אנחנו רואים שאין לו חשיבות, אם אנחנו לא מצליחים להשיג את מה שאנחנו רוצים, אנחנו חווים כאב וירידה בערך העצמי.
אנחנו כל הזמן רודפים אחרי משהו שלא קיים, אם נלמד לעצור את המעגל הזה נוכל לראות שהדיכאון עובר לבד, זה שהוא נשאר זה לא כי זה הטבע שלו.
הוא נשאר כי אנחנו מתנגדים לחיים, אנחנו לא רוצים לחיות את החיים שלנו כבני אדם רגילים.
אנחנו רוצים להיות מיוחדים, אנחנו רוצים שיראו אותנו, אנחנו רוצים להיות יותר טובים מאחרים, להיות במערכת יחסים בריאה, ושהעולם יסתובב סביבנו.
למה אנחנו לא יכולים להיות אנשים פשוטים? אנשים רגילים? כשדיכאון מגיע לתת לו לבוא, כשדיכאון הולך לתת לו ללכת, כשמחה מגיע יופי, כשמחה הולכת יופי. שום דבר לא משתנה בפנים. הכל מתקבל.
אם רק היינו מוכנים לחוות את הכאב שוב, לצפות בו באהבה, לתת לו לעלות ממעמקי התת מודע, לתת לו למלא כל תא בנו, היינו רואים שהוא לא כזה מפחיד כמו שהוא נראה. הוא היה מקבל את הביטוי שלו והיה מגיע השחרור ממנו.
בגלל שאנחנו מנסים כל הזמן למצוא תעסוקה שתשכיח מאתנו את הכאב הפנימי שלנו אנחנו אף פעם לא מסיימים את העסק אתו. הדיכאון יעבור לבד ברגע שנלמד להפסיק לנסות לעצור אותו, ופשוט ניתן לו תשומת לב.
אם פשוט נשב עם הדיכאון שלנו, נעקל אותו ולא ננסה לברוח או לשנות אותו אז אולי נוכל להבין אותו.
הדיכאון עובר רק לבד, אך אנחנו אף פעם לא רוצים לתת לו להיות לבד, אנחנו כל הזמן מנסים לדחוק אותו לפינה עם טקסים, תענוגות רגעיות ומרדף אחרי אלף ואחד דברים בחיי היום יום שלנו.
איך להשתחרר מדיכאון על ידי פעולות פרקטיות
אז עד עכשיו דיברנו על כל העולם של הדיכאון, אבל דיבורים לא תמיד עוזרים ולפעמים הדבר היחיד שיוכל לעזור זה פעולות. לרוב אנחנו חושבים שרק לאחר שנרגיש מוכנים אז נעשה את הפעולות הנכונות, וזו הטעות הכי גדולה.
מי אמר שנרגיש אי פעם מוכנים? מי אמר שיום אחד תיפול עלינו המוטיבציה? מהניסיון שלי הדרך הטובה ביותר להשתחרר מהדיכאון היא על ידי פעולות נכונות ללא מוטיבציה או רצון קודם.
למרות התחושות הכואבות, למרות חוסר הרצון לעשות, למרות הספקות לגבי היעילות של הפעולות החיוביות, יש עלינו לעשות אותם למשך תקופה ולראות איזה שינוי מגיע.
איך להשתחרר מדיכאון על פי שלבים בקצרה:
-
קבלה של הסבל הנוכחי שלנו.
קבלה של המצב שבו אנו נמצאים הוא הצעד הראשון להבנה ולשחרור על ידי חכמה.
-
שחרור מהרצון לרצות אחרים
על ידי שחרור מהרצון לרצות את הקרובים עלינו, נוכל להתחיל להסתכל בכנות על החיים שלנו ולהשתחרר לאט לאט מעבדות למחשבות ולאחרים.
-
קבלה של רגשות כואבים כחלק בלתי נפרד מהחיים
דיכאון לרוב מתחיל מרצון תת מודע לא להרגיש רגשות כואבים, על ידי דיכאון אנחנו מאבדים את היכולת להיפגע. אך רגשות כואבים אינם דבר שלילי וככל שנותנים להם יותר מקום כך ניתן להשתחרר מהאחיזה שלהם.
-
לשחרר מהרצון לשלוט במחשבות
לא ניתן לשלוט במחשבות וזה עובדה מאוד חשובה להבין, יש להפסיק את המלחמה במחשבות ולהתחיל להבין את המקור של המחשבות, ואז יהיה ניתן להביא שינוי אמתי מהשורש.
-
הפסקת הבריחה מעצמינו על ידי תענוגות
חשוב להבין שתענוג אינו שמחה וככל שניתן לתענוג למלא את חיינו ככה הכאב והדיכאון רק יגדלו. כל עוד נמשיך לחפש אחר תענוגות כדרך לשכוח מעצמינו, נמצא את עצמינו יותר אומללים. הדרך לשחרור מדיכאון הוא על ידי חיבור לעצמינו ולא ניתוק, גם אם נדמה שהוא מרגיש טוב לכמה רגעים.
-
פעולות חיוביות פרקטיות לחיזוק המודעות והרגעת המערכת הפיזית מנטאלית
על ידי פעולות חיוביות כגון: נשימה מודעת, יוגה, ספורט, מדיטציה, הליכות ועוד פעולות מודעות, נוכל להחזיר לחיים שלנו את האיזון ולהיות מודעים לשורש שמוביל לדיכאון אותו אנחנו חווים.
-
תשומת לב ללא בחירה, ללא שיפוטיות
ברגע שהשגנו קצת אנרגיה וקיבלנו על עצמינו לא לברוח ולא למצוא שיטות להתנתק מעצמינו אז יהיה ניתן לתת תשומת לב למה שקורה בתוכנו. על ידי תשומת לב שלא מגבילה, לא מדחיקה ולא רוצה לשנות יגיע שינוי בו הדיכאון הופך מעצב וכאב עמוק לשחרור, רוגע ושלווה עמוקים
אני משאיר פה קישור למאמר פרקטי שכתבתי עם מגוון סרטונים והדרכה מפורטת לגבי תרגולים לבריאות נפשית ויציאה לדרך חדשה מהדיכאון המעיק: פרקטיקה לשחרור מדיכאון עמוק
9 דרכים להתמודד עם דיכאון בגישה טבעית
שאלות ותשובות בקצרה לגבי דיכאון
מה זה דיכאון
הייתי מתאר דיכאון כחוויה שבה החיים הם עצובים וחשוכים, נדמה שאין לשום דבר משמעות ויש תחושות בבטן של ריקנות וכאב פנימי. אין מוטיבציה לצאת בבוקר מהמיטה והדברים שפעם נהנינו מהם הפסיקו לרגש או לתת לנו הנאה.
איך לצאת מדיכאון?
על ידי מודעות עמוקה והסתכלות פנימית, יבוא שינוי בפעולות ולאחר מכן בתחושות ובצורה בה אנו חיים. כל עוד נפחד להסתכל פנימה ולפרוץ את הגבולות שהמחשבות יצרו בנו על ידי פחד מעצמינו לעולם לא נוכל להשתחרר מהכאב הפנימי.
האם דיכאון היא מחלה?
לא הייתי מגדיר דיכאון כמחלה, הייתי מגדיר דיכאון כתוצר של חוסר הבנה של החיים ושל חוסר הבנה של עצמי. על ידי חוסר הבנה של עצמי אני מדכא את הרגשות שלי ונוצר הדיכאון, אך זה יכול להשתנות, עם הבנה נכונה ואומץ גדול כל בן אדם יכול לחיות חיים של שמחה ושלווה.