איך להשתחרר מהריקנות הפנימית?

אחת החוויות שהאדם חווה לאורך אלפי שנים של קיומו היא תחושת ריקנות עמוקה. אותי אישית זה לא מפתיע, במיוחד בעולם בו אנחנו חיים. נדמה שיש שני סוגים של אנשים: הסוג הראשון מתעלם מתחושת הריקנות ובוחר לברוח ממנה והסוג השני רואה שיש תחושת ריקנות פנימית, אך אינו יודע מהי אומרת ומה לעשות אתה.

הריקנות העמוקה הזאת מרגישה כמו חור במרכז הגוף שלנו, קשה להתעלם ממנה, והיא הופכת את המציאות שלנו לריקה ומעייפת, קשה לנו ליהנות מהחיים שלנו, ואנחנו מתחלים לתהות לגבי החיים האלה: האם נועדנו לסבול? האם נועדנו לחיות חיים ריקים? חסרי משמעות ומעייפים?

אני זוכר את עצמי מגיל צעיר מאוד תוהה לגבי המהות של הקיום שלי, הריקות הפנימית הזאת הובילה אותי בכל מיני דרכים, והחיפוש האישי שלי היה למצוא את היופי שהיה בי שהייתי ילד, את המלאות הפנימית שחוויתי בתחילת חיי.

נדמה שלא הרבה אנשים מודעים לכאב הריק הזה שנמצא בבטן ובחזה, רוב האנשים לא יודעים שזה קיים אצלם, אך אם אסתכל על החיים שלהם אוכל לראות שהוא נמצא שם, ניתן לראות זאת בקלות על ידי הבריחה מעצמם וההתמכרות שלהם למגוון חומרים והרגלים לא בריאים.

אני זוכר שבגיל צעיר שאלתי את אימא שלי האם היא מרגישה ריקנות פנימית, האם היא מרגישה את הכאב שאני מרגיש? היא אמרה שאין לה מושג על מה אני מדבר. היה לי קשה למצוא מישהו שמבין את העניין או מודע לריקנות הזאת.

אז אני שמח ועצוב בו זמנית להגיד לכם שכן, הכאב הפנימי הזה נמצא ברוב בני האדם. אתם לא לבד, אבל אתם הגעתם לשלב כלשהוא בהתפתחות שלכם שאתם לא יכולים להתעלם מהריקות הפנימית שלכם, והמקום הזה הוא מקום שאפשר רק לעלות ממנו.

עכשיו השאלות שעולות בי הן: איך להרגיש מלאות פנימית? למה אני חיי עם תחושת ריקנות פנימית? ומה עוצר אותי מלחיות חיים שמחים ומאושרים?

אנסה במאמר זה לשתף מהניסיון שלי, איך אפשר להשתחרר מתחושת הריקנות פנימית ואיך אפשר לחיות חיים של מלאות פנימית.

ממה נובעת תחושת הריקנות

תחושת הריקנות מגיעה מכמה מקומות והייתי שמח לגעת בכולם, כי אם ניגע רק במקור אחד ולא נגע בשאר המקורות אנחנו נמשיך לחוות את התחושה רוב הזמן, ובנוסף כל אחד מגיע מרקע שונה, מעבר שונה, מניסיון חיים שונה, החוויה שלנו לא תהיה דומה לחוויה של האחר והמקור יהיה שונה.

אנחנו נדבר על כל המקורות אך קודם כל נצטרך להבין שהמקור הבסיסי הוא אותו מקור לכל הגורמים, והשורש של כל כאב נפשי נמצא בילדות המוקדמת או בפגיעות העבר, הצלקות שלנו, הטראומות, העלבונות, אשר יצרו אצלנו פיצול בבית הפנימי וכאב רב.

הכאב הרב הזה התחיל את התעוררות של הקול הפנימי, הקול הפנימי הזה אצל רוב בני האדם הפך למקור לסבל רב, הקול הפנימי הזה יצר פחד מעצמינו, מהרגשות שלנו, ומהיופי הפנימי שלנו.

בחוויה הכואבת הראשונה שלנו, נוצר בנו פיצול, הסוף לחוויה התמימה של החיים, הסוף לשקט הפנימי, לספונטניות, לאהבה לחיים, לסמכות של הרגשות שלנו, המחשבה הראשונה שעלתה בנו היא שצריך להחביא את עצמינו, או שצריך להילחם בחיים.

אפשר לקרוא למצב הזה ההתעוררות של "הפחד", הפחד מנהל אותנו על ידי מחשבות שחוזרות ואומרות לנו על סיטואציות מפחידות, על כך שאסור לנו להראות את הרגשות שלנו, על כך שאנחנו לא בסדר, אשמים, לא ראויים לחיות ולא ראויים לאהבה.

במצב התודעתי הזה שרוב בני האדם חיים בו ברמה כזאת או אחרת קיימת הדחקה של הרגשות והבן אדם חווה כל הזמן ביקורת כלפי הרגשות ופחד מהרגשות שלו. ברגע שיש הדחקה של הרגשות יש הדחקה של כל מה שיפה בנו, באותו רגע מתחיל מסע הבריחה מהרגשות, שבו נוצרת הריקנות הפנימית שאנחנו נמצאים בה.

ואז אנחנו נכנסים לגלגל, ללופ שלא נפסק שבו המחשבות מדחיקות את הרגשות, אך תוך כדי מחפשות דרך להרגיש שוב, יש פרדוקס פנימי גדול, שבו אותו החלק מנסה לעצור וליצור בו זמנית, כמו כלב שנובח אך מסתיר את זנבו בפחד בו זמנית.

התהליך הזה שדברתי עליו עכשיו מתחיל מפגיעה ראשונית -> התעוררות של השוטר הפנימי הנקרא מחשבות -> מלחמה פנימית מתמדת להדחקת הרגשות -> תחושת ריקנות פנימית -> והסימפטום הסופי -> לחץ, דיכאון, חרדה, תשישות נפשית, עצב, התקפי זעם, חוסר שליטה עצמית, התמכרויות, מערכות יחסים לא בריאות עם החיים.

הצטברות של כאב נפשי מהעבר

לאחר הפיצול הפנימי הזה והפחד מעצמינו נוצרה סיטואציה כואבת שבה אנחנו כל הזמן נפגעים מאחרים, כל הזמן פוחדים מהחיים, כל הזמן נמצאים בעולם של מחשבות קשות ומפחידות, שדוחפות אותנו לעשות דברים לא טובים לעצמינו ולאחרים.

ברגע שנוצרת ההדחקה של הרגשות נוצר הצטברות של כאב רגשי כל הזמן, ההצטברות הזאת מתגבשת באזור הבטן והחזה ונשמרת בגוף, הגוף זוכר את הכל ושומר בתוכו את כל המכאובים הישנים, עמוק בתוך התאים, עמוק בתוך התת מודע, ונוצרת תחושת ריקנות פנימית.

המחשבות מתחילות למצוא פתרונות שונים למצב, על ידי מרדף מתמד של תחושות נעימות ובריחה מתמדת מתחושות לא נעימות הן יוצרות התמכרויות והרגלים לא בריאים שרק יוצרים עוד ועוד כאב פנימי ומגבירים את הרגשת הריקנות הפנימית.

המחשבות מובילות אותנו למרדף אחר: תהילה, כסף, סקס, מערכות יחסים, סמים ומחמאות. המציאות הופכת למרוכזת בעולם החיצוני ואנחנו נהיים תלויים באחרים, בציפיות שלהם, וברצונות שלהם.

ברגע שאנחנו מאבדים את עצמינו האינסטינקט הראשון הוא לחפש את עצמינו באחר, בתמונה שהוא יוצר לגבינו, אנחנו מייצרים את התמונה של עצמינו בהתאם לתמונה שאחרים יצרו לגבינו והתמונה הזאת היא יצירה של המחשבה ולא יותר מאשליה שתעזור לנו להמשיך לברוח מעצמינו ולא לפגוש את הכאב הזה שנמצא בנו.

המחשבות מודעות למצב ויודעות שאם ישחררו מהשליטה עלול לקרות אסון גדול, בו כאב העבר יעלה שוב ויש כמה פחדים מרכזיים שעולים בנו: האם נצליח להתמודד עם הכאב הזה? האם אנחנו לא נתקע עם הכאב הזה? אולי עדיף לשמור על הכאב הזה במרתף ופשוט לחיות את חיינו?

הייתי שמח לענות על השאלות האלה בקצרה ולהגיד שלא, מה שבאמת אנחנו צריכים זה לחוות את הכאב הזה ממקום מרפא של מודעות נקייה משיפוטיות, מודעות אוהבת ורגועה שמכילה את כל מה שעולה מהעולם הרגשי וממכאובי העבר.

כל השאלות האלה מובילות אותנו לכמה גישות לחיים: "גישת האין מה לעשות וזה החיים" "גישת הקורבן: העולם נגדי" "גישת החשיבה החיובית וההשוואה"
כל הגישות האלה הן גישות של המחשבות כדי להמשיך לחיות בעולם הזה ופשוט לעשות את מה שצריך.

אלה גישות שמתעלמות מהעובדות ומנסות לשחק משחקים עם עצמינו, אך אני מאמין שמי שהגיע לכתבה הזאת מבין שאין לאן לברוח, שהגישות האלה לא עובדות ושהן לא יוצרות שום שינוי פנימי אמתי.

כל עוד ננסה ליצור חוויה על ידי שליטה, בשיטות חשיבה, בשיטות הרגשה, אנחנו נתאכזב שוב ושוב, אנחנו נמצא את עצמינו שוב ושוב באותו המקום. עם אותו הכאב שמחכה להשתחרר ולקבל מקום בבית הפנימי שלנו.

לכן רוב האנשים מוצאים בחיים שלהם שכאשר מגיעה תחושת עצב, תחושה כואבת, תחושת ריקנות, היא מרגישה הרבה יותר אמיתית ועמוקה מאשר השמחה, לרוב השמחה נמצאת רק על פני השטח, היא אינה חודרת פנימה, כי היא אינה אמיתית, היא מיוצרת על ידי הדמיון והמחשבות, וכל דבר שהמחשבות מייצרות אינו חלק מהאמת, אנחנו לא נגד הדמיון אך אנחנו רוצים למצוא משהו אמיתי ועמוק, לא ככה?

תהליך ההדחקה של המחשבות והשיטות השונות והמרובות שלו להדחקה לא יעזרו, הוא רוצה לטובתנו אך אינו יודע אך להביא לריפוי אמתי, או מכיר רק הדחקה והשתוקקות, הוא אינו יודע את הכוח של המודעות ואינו יודע שכדאי ליצור ריפוי אמתי לתחושת הריקנות יש עליו להיות בשקט ופשוט לתת לדברים להיות.

כל התהליך הזה מגיע מאותו המקור, אך השאלה שעלתה במזרח מימי קדם, ועולה בי עכשיו, והיא השאלה שתציל אותנו מהמעגל הכואב הזה היא איפה אנחנו בכל הסיפור הזה ולמה אנחנו לא מצליחים לצאת מזה?

מאיפה מגיע הריפוי והטיפול לתחושת הריקנות הנפשית?

אז עד עכשיו דיברנו על שני חלקים פנימיים שנכנסו למלחמה מתמדת בעקבות נסיבות החיים, השאלה היא האם שני החלקים האלה הם אנחנו? האם אנחנו הרגשות שלנו? האם אנחנו המחשבות שלנו? מי אנחנו? האם אנחנו הגוף שלנו?

כשהבודהא הגיע להארה רוחנית הדבר הראשון שהוא אמר לתלמידיו הראשונים הוא:

הגוף אינו האני האמתי,
מאחר ובלתי אפשרי עבור אף אחד
לומר לגוף שלו להיות כך או אחרת.
אם הגוף היה האני האמתי,
לא היינו מרשים לו להלוות עצמו למחלה;
ולכן לא ניתן לומר שהגוף הוא האני האמתי שלנו.

המיינד (מחשבות) אינו האני האמתי,
מאחר ובלתי אפשרי עבור אף אחד
לומר למיינד שלו לחשוב כך או אחרת.
אם המיינד היה האני,
לא היינו מרשים לו להלוות לעצמו מחלה;
ולכן לא ניתן לומר על המיינד שהוא האני האמתי שלנו.

הרגשות אינם האני האמתי,
מאחר ובלתי אפשרי עבור אף אחד
לומר לרגשות שלו תרגישו כך או תהיו אחרת.
לו הרגשות היו האני,
לא היינו מרשים להם להלוות לעצם מחלה;
ולכן לא ניתן לומר שהרגשות הם האני האמתי שלנו.

אם כל אלה הם לא האני האמתי שלי,
אז מי אני?
בחיפוש אחר האמתי,
על המחפש הטוב לא לחפש אותו בגוף.
לא ברגשות
וגם לא במחשבות.

התעוררות תהפוך אתכם לשלווים;
באמצעות חוסר בידול תשתחררו.
ללא היאחזות מגיע ידע עצום,
והמשימה יכולה להתגשם.

שמחים בלב,
הקבוצה הראשונה של חמשת הנזירים התענגו על מילותיו;
ובשעה שקיבלו את ההסבר הזה,
משא מיותר השתחרר מליבם.

– גוטהמא סידהרתא (תורגם על ידי ניסים אמון)

השאלה "מי אני?" היא שאלה פרקטית לגמרי, זו אינה שאלה מטאפיזית או תאורטית, שאלה שרצונה להוביל למקום היחיד שממנו יכול להגיע הריפוי, כמובן שאותו הריפוי ישפיע על הגוף, על המחשבות ועל הרגשות.

אז מה שאנחנו מחפשים זה התעוררות של התודעה שלנו, המודעות שלנו, אך מהי המודעות שלנו בכלל? מה המילה הזאת אומרת? איך אני יכול להבין ולהשתמש בתודעה שלי כדי להשתחרר מתחושת הריקנות הפנימית והכאב העמוקה שנמצאת בי?

אז אנסה להסביר בצורה כמה שיותר ברורה מהי המודעות, קודם כל אני אתחיל בזה שהמקום היחיד שממנו יש לנו כוח להביא שינוי זו המודעות, בכל השאר אין לנו שליטה, אין לנו שליטה במחשבות ולא ברגשות, וכל עוד ננסה לשלוט אנחנו נביא לכאב והתנגדות פנימית יותר גדולה של חלק כזה או אחר.

אם הייתי יכול להסביר את המשמעות של מודעות הייתי אומר שזה העיניים שצופות בהכל, החווה של החוויות, העיניים הפנימיות שצופות דרך העיניים הפיזיות. העיניים האלה הן אנחנו ואצל רוב האנשים העיניים האלה נמצאות בתרדמת עמוקה.

הרבה שאלות נמצאו בעולם הזן כדאי להבין את האני האמתי, למצוא את מי שמודע למחשבות, מודע לרגשות, מודע לריקנות הפנימית, שאלות כמו: "מיהו המארח של המחשבות שלי?" "מי אני?" "מה זה?" ועוד מגוון שאלות כאלה.

חשוב לא לסבך את העניין ולהבין את השאלות האלה כעניין פרקטי ופשוט, שבו אנחנו יכולים להבין את המקום המרפא שנמצא בתוכנו ואת החשיבות של ההתעוררות שלו בשביל להביא לסוף של הריקנות הפנימית וההתחלה של המלאות הפנימית.

איך אפשר להשתמש במודעות בכדי לרפא את תחושת הריקנות הנפשית?

אחרי שהבנו בפשטות, לפחות הבנה אינטלקטואלית ולא בהכרח חווייתית של מהי המודעות ואיך היא שונה מהמחשבות ומהרגשות, נוכל להתקדם צעד אחד קדימה. להבנת הריפוי ולהגעה לתחושת מלאות.

אז קודם כל בואו ננסה תרגיל קטן ופשוט, בואו ננסה להיות לעצום את העיניים ולשים את המודעות שלנו על חלקים מסוימים בגוף נתחיל לסרוק את הגוף מלמטה למעלה, ונראה איך אנחנו עושים את זה עם המודעות שלנו.

נעשה את זה כמה פעמים ואז ננסה לשים את המודעות על הנשימה ולהרגיש אותה באזור הבטן שעולה ויורדת, ניתן לעצמנו להיות לגמרי עם התחושות ובחיבור לגוף.

לאחר שסיימתם עם התרגיל הקטן הזה תוכלו לראות שיש עוד משהו מעבר למחשבות ורגשות שלכם, המודעות הזאת היא לא משהו שאתם יכולים לתפוס או להבין אך אתם יכולים לעורר אותה.

עד היום היא הייתה נמצאת בשינה עמוקה בזמן שאתם הייתם בטיולים בעולם הדמיון והמחשבות. הייתם בעתיד ובעבר, פחדים ותקוות, אשמה בושה וחרדה, שמחה ועצב, חיים שלמים עברו אל מולכם אך אתם הייתם עסוקים במחשבות ומנותקים לגמרי מהנשימות, מהגוף, מהתחושות הפנימיות, ולא נתתם למוח שלכם רגע של שקט.

אפילו בלילה חלומות רעים, וחלומות טובים, כל הזמן המוח בפעולה, במחשבה, בשליטה, בהדחקה, ללא הפסקה. המודעות שלנו לגוף תוכל להביא לעצירה של התנועה הבלתי מתמדת של המחשבות. למנוחה אמתית של המוח וליכולת של הרגשות לעלות מהתת מודע למודע.

שהמודעות שלנו מתחברת לגוף ולחוויה האמתית שאינה נמצאת בדמיון ובמחשבות אך אינה נגד הדמיון והמחשבות, המוח מתחיל לקבל מנוחה, מהוויכוח והשליטה המתמדת עם המחשבות והרגשות.

המנוחה הזאת לאט לאט הופכת לרוגע, לשקט נפשי, לשלווה, ליציבות ולאיזון. כשהמוח והגוף שלנו נמצא במצב מאוזן זה, מתחיל ניקוי של תאים ישנים ומצבורי הכאב שנמצאים בתת מודע.

אפשר להגיד שכשיש מקום בבית הפנימי כל האורחים עולים לפני השטח, אך כל עוד אנחנו מלאים, לעולם לא נוכל לחדור לשכבות יותר עמוקות של המודעות שלנו, ולרפא את המצבור שנשאר בנו לאורך השנים.

אז אפשר להגיד שערנות היא שם המשחק, ערנות לגוף, לחושים, לתחושות, למחשבות לחוויה שנמצאת מולנו, כל עוד אנחנו לא ערניים, אנחנו נמצאים במצב של השתוקקות או דחייה, של חוסר מנוח פנימי, של קונפליקט פנימי, ויצירה של עוד ועוד מכאובים פנימיים.

במצב של המודעות הישנה אנחנו חווים מלחמה לשמור על הכבוד שלנו, על הרכוש שלנו, על השם שלנו, על האנשים שקרובים עלינו, אנחנו כל הזמן נלחמים ונלחצים, כל הזמן מדוכאים וחושבים שהעולם לא טוב עלינו, או שיש לנו צורך לשלוט בעולם.

כשהמודעות שלנו ערנית ומחוברת לגוף ולמציאות יש לנו סוף סוף הזדמנות לנוח, לנוח משליטה, לנוח מבחירה, לנוח מהשתוקקות והתמכרות, לנוח מהפחד להיפגע, והאגו שלנו מתחיל לאבד את הכוח שלו עלינו, אנחנו יכולים לקבל את עצמינו ולא להות תלויים בדעות של האחרים.

ואז אנחנו מתחילים להתמלא באנרגיה, עד עכשיו בזבזנו כל היום את האנרגיה שלנו, כל היום היינו בפעולה, מלחמה פנימית, שליטה פנימית, ואז מצאנו את עצמינו בריקנות פנימית. אנחנו כל הזמן מבזבזים את האנרגיה שלנו, ואם רק נפסיק לבזבז אותה נוכל לחוות תחושת מלאות פנימית.

תחושת המלאות תבוא מהצטברות של אנרגיה, המנוחה שאנחנו מקבלים על ידי מודעות ערנית תביא ליצירה של אנרגיה והאנרגיה הזאת לאט לאט תמלא את כל התאים שלנו בשמחה, רוגע, שלווה ומלאות פנימית.

אך מודעות אינה מודעות אם היא מובילה שוב להדחקה, השתוקקות, ומכאובים פנימיים. אז השאלה שעולה היא מהי מודעות נכונה?

מודעות נכונה – מהי? מהי לא? ואיך היא תעזור לנו להתמודד עם הרגשת ריקנות?

מודעות נכונה היא חסרת שיפוטיות, היא לא מנסה לפתור, לא מנסה להדחיק, לא מנסה לשנות או לעשות שום דבר מיוחד, היא פשוט נשארת ערנית, היא צופה בשינויים הפנימיים, במחשבות וברגשות, בתנועה הבלתי מתמדת של המיינד, בנשימות, בגוף, ברעשים שעוברים דרך האוזניים.

כל עוד היא לא שופטת או מנסה לשנות והיא פשוט נשארת שם עם מה שיש היא המודעות הנכונה. חשוב להבין שמודעות אינה תרגיל ריכוז, אין צורך להתרכז במשהו ספציפי, אין צורך להתאבק עם המחשבות ולנסות לעצור אותן, אין צורך לעצור שום תנועה טבעית שנמצאת בתוכנו, יש צורך רק להמשיך ולצפות, ולהמשיך ולהיות מחוברים לגוף.

ובכל רגע ורגע שאנחנו מאבדים את עצמינו ואת המודעות שלנו, לחזור, לשוב לעצמינו ולצפות, זהו כל התהליך. הוא לא מסובך, הוא מאוד פשוט, ולכן הוא לא נלקח ברצינות על ידי רוב האנשים בעולם.

אין דבר יותר קשה מאשר להיות פשוט, אין דבר שיותר קל להתעלם ממנו ממה שנמצא מתחת לאף שלנו, ומודעות נכונה באה לשנות את זה, היא באה להחזיר אותנו לפשטות ולערנות, להחזיר אותנו למקור הטבעי, לעצמינו.

אפשר להגיד שהמודעות שלנו בבסיס שלה צריכה להיות ערנית, אך לא מרוכזת ומכווצת, היא צריכה להיות פתוחה לכל החוויות ולכל הכיוונים, היא צריכה להיות כזאת שנותנת לנו מקום לחוות את הכל, נותנת לנו מקום להרגיש את מגוון התחושות, ולחוות את מגוון החוויות אך ללא תגובה, פשוט בצפייה פסיבית, אוהבת, חסרת שיפוטיות וסבלנית.

בהתחלה זה לא יהיה קל, ההרגל הישן, לחזור לשינה ופשוט להיכנס לעולם המחשבות, במרדף אחר תענוגות רגעיות, ודרכים להרגיש תחושות נעימות אנחנו נאבד את עצמינו שוב, נשכח את עצמינו ונצבור מחדש חוויות כואבות.

אז המשקה המרפא נקרא התעוררות, וכל פעם שאנחנו נרדמים מחדש אנחנו לוקחים את עצמינו בעדינות וברכות בחזרה לגוף, לרגע הזה, למה שקיים, גם אם הוא טוב או לא טוב, להיות אם מה שאמתי, להיות עם מה שיש.

המוח יקבל מנוחה מעולה, הגוף יחדש את תאיו, המכאובים הישנים ישתחררו ויעלו לפני השטח. וגם למכאובים הישנים נתייחס באותה הדרך, על ידי צפייה, אוהבת, חסרת שיפוטיות, ערנית,רגועה ורכה.

המודעות שלנו תהפוך להיות הפסיכולוג למחשבות ולרגשות, על ידי הקשבה רכה, עדינה, אוהבת וערנית רוגע עמוק יגיע ונוכל לחוות חיים ללא ריקנות נפשית ללא דכאון וחרדה ועם שקט ושלווה עמוקים.

עד היום נתנו תשומת לב לעולם החיצוני אך לא נתנו תשומת לב לעצמינו ועד שלא נהיה אור לעצמינו תמיד תישאר בנו תחושת ריקנות ושמשהו לא בסדר או לא מספיק בחיים שלנו.

דברים אשר מרוקנים אותנו ומרדימים לנו את המודעות.

השמש שקעה, אלכסנדר הגדול גסס ברגעיו האחרונים. הוא מת בארמון הזהב שלו. היה לו את הארמון הכי יפה שהיה למישהו בהיסטוריה של האנושות. היה לו את כל הכוח שיכול להיות לגבר, את כל כל העושר וכל הנשים היפות. היו לו את כל הרופאים הגדולים בעולם שם בשביל לטפל בו והוא לא היה זקן במיוחד, אך הוא היה ברגעיו האחרונים.

והרופאים אמרו, 'עכשיו אנחנו חסרי אונים'. הוא רצה להיות בחיים לפחות עשרים וארבע שעות נוספות, רק עשרים וארבע שעות, כי הוא רצה לראות את אמו. הוא הבטיח לאמו שהוא יחזור. הוא היה צריך ללכת לכבוש את העולם, אבל כשעזב הוא הבטיח לאמו שהוא יחזור. והמרחק היה קטן מאוד אבל צריך היה לפחות עשרים וארבע שעות להגיע לשם, או כדי להביא אליו את אמו. והוא רצה לחיות רק עוד עשרים וארבע שעות – עם כל העושר בעולם וכל הכוח לשלוט בכל העולם – אך הרופא אמר, 'זה בלתי אפשרי. אתה לא יכול לחיות אפילו עשרים וארבע דקות. החיים נעלמים, חומקים. אנחנו מצטערים אבל אנחנו לא יכולים לעשות כלום'.

אלכסנדר שוכב על ספה מוזהבת משובצת יהלומים יקרי ערך, בוודאות אלכסנדר הרגיש תחושת חוסר אונים עמוקה. הוא רק ביקש עשרים וארבע שעות – לא הרבה. לא הרבה לפחות לאלכסנדר. הוא לא היה קבצן. עשרים וארבע שעות עבור אדם כמו אלכסנדר לא היו יותר מדי, אבל אפילו זה לא היה אפשרי.

וכשהבהוב האחרון של חייו מתחיל להעלם הוא פקח את עיניו, הוא הביט בארמון הזהב שלו, הגנרלים שלו עומדים סביבו, הספה היקרה לאין שיעור שעליה הוא גוסס – עני, קבצן – והוא צחק על הכל. צחק על האבסורד של החיים האלה. והוא רצה רק עשרים וארבע שעות!

אלו היו מילותיו האחרונות. הוא אמר, 'הכל הבל הבלים' עצם את עיניו ומת.

חשוב להבין מלכתחילה את כל האתגרים והמחסומים שעומדים בפני ההתעוררות שלנו, הריפוי שלנו, והמלאות הפנימית שלנו. המעשים והתכונות הללו מובילות אותנו חזרה לריקנות הפנימית ועוצרות אותנו מלהתעורר ומלהתמלא באנרגיה, שמחה ושלווה עמוקה.

עד שלא נבין את כל מה שעוצר את תנועת האנרגיה, את כל מה שחוסם, את כל החורים שמהם האנרגיה שלנו נוזלת נמשיך להרגיש ריקים, כי בעצם תחושת הריקנות מגיעה מתחושת ריקנות מאנרגיה, ותהליך ההתעוררות מביא לצבירות אנרגיה, אנחנו נהיים כמו מעגל סגור שממנו אין חורים שהאנרגיה יכולה לזלוג ממנו.

תחשבו על גוף האדם כצינור בו מים עוברים – המים הם האנרגיה, האנרגיה המנטאלית, שמביאה לנו כוח, שמחה ומלאות להתמודד ולחיות את החיים עם רוגע ופשטות. במצב הטבעי זרימת המים בצינור היא שוטפת ומגיעה ללא הפסקה. במצב של האדם כיום נוצרים חורים קטנים בצינור עם כל מחשב והזדהות איתה.

כל מחשבה יוצרת דליפה של אנרגיה מהגוף שלנו, מהצינור, ולאט לאט אנחנו נהיים ריקיים , עצובים, מדוכאים וחלשים נפשית. האנרגיה זולגת מהחורים ולא נשארת זרימה בתוך הגוף שלנו.

המעשים שמרקונים אותנו מאנרגיה באים תמיד כדברים יפים בדמיון, בדמיון נדמה שאנחנו הולכים להרוויח מהמעשים האלה אך אם נהיה ערניים אנחנו נראה שמיד לאחר הפעולות הפנימיות או החיצוניות מגיעה עייפות ותחושה לא נעימה בגוף. כל הדברים האלה יושבים על פחד ועל הרצון לתחושות נעימות.

אך לצערנו התחושות אשר אנחנו מחפשים אינן נמצאות בדמיון, וכל דבר שנמצא בדמיון משמש כמחסום לאמיתי, לדוגמא: כשאנחנו מדמיינים את ההנאה של סקס אנחנו מדמיינים שמחה ומלאות, אך במקום אנחנו מרגישים רגע של שכחה עצמית ולאחר מכן תחושת ריקנות ועייפות.

וכך גם עם רוב התענוגות הרגעיות, אשר נותנות לנו אשליה של שמחה נצחית, ומשאירות אותנו לאחר מכן עם בלבול, חולשה רגשית, ריקנות ועייפות מנטלית.
כל עוד נמשיך לחפש את השמחה שלנו בחוץ, בטלוויזיה, במחשב, בפורנו, בחברים, במערכת יחסים, בכסף, ברכוש, בכבוד ובסמים כל מה שאנחנו נמצא זה תחושת ריקנות, תלות והתמכרות.

אם הייתי יכול לתת הגדרה ודרך להבין מהי לא שמחה, ומה מרוקן אותנו מאנרגיה הייתי נותן לזה את ההגדרה של התמכרות, כל דבר אשר גורם לנו להרגיש צורך בעוד ממנו, בחזרתיות עליו, ברצון לברוח אליו, הוא בהגדרה תענוג והוא יגרום לנו לחוות התרוקנות של האנרגיה הפנימית שלנו.

בתענוג אנחנו קופצים באוויר לרגע, מרגישים את הבריזה, מרגישים את החופש, ואז נופלים על הפנים, ישר לתוך המדרכה. וככל שהקפיצה יותר גבוהה כך הנפילה יותר כואבת, אך אנחנו תמיד שוכחים את הנפילה, ושוב ושוב קופצים באוויר ונופלים על הפנים.

בתענוג אנחנו תמיד מונעים לכיוון העתיד והעבר, יש לנו רצון לחזור שוב על תחושת העבר, ולחוות בעתיד את התחושה הזאת, הדמיון מוביל אותנו, אנחנו מפספסים את החיים, והתענוג מהווה כמחסום לשמחוה ומלאות פנימית אמיתית.

תענוג לא מגיע לבד אף פעם, תענוג מביא אתו כמה חברים: עצבים, גרידיות, חרדה, לחץ וקנאה. בגלל שתענוג מגיע במקור מפחד, פחד לפגוש את עצמינו, גם הפעולות שבאות אתו מחזירות אותנו לעולם הפחד.

בתענוג תמיד יש פחד שלא הצליח להשיג את מה שאני רוצה, כי מה שאני רוצה נמצא מחוץ לגופי ולכן אני מגיב בעצבים כאשר אני לא משיג את מה שרציתי, בגירדיות כאשר אני מנסה להשיג את מה שאני רוצה, חרדה עולה כשאני לא בטוח אם אצליח להשיג את מה שאני רוצה, וקנאה עולה כאשר מישהו אחר משיג את מה שאני רוצה.

ולכן תענוג אינו דבר כזה תמים, הוא יוצר בזבוז אנרגיה עצום, הוא הורס לגמרי את היופי של החיים שלנו, הוא מביא איתו פחדים, לחצים ומחשבות קשות.

ולכן אנחנו צריכים ללמוד את המקום של תענוג בחיים שלנו, אם אנחנו רוצים לחיות חיים נקיים, מלאים, שלווים ושמחים, יהיה עלינו להבין את המקום של תענוג, וכל עוד לא נשים אותו במקומו לא נוכל לחוות את העוצמה הפנימית שלנו.

אז היינו רוצים ללמוד את ההבדל בין שמחה לבין תענוג, ללמוד להביא את השמחה לחיים שלנו ולהפחית את התענוג בחיים שלנו, כך נוכל לגעת במקום ממלא, במקום שקט ואלוהי.

שמחה אינה באה מהדמיון, היא אינה משהו שאנחנו יכולים לדמיין, או להזמין, היא אינה נמצאת בעתיד ובעבר, או במעשה, מחשבה, חפץ, או אירוע כלשהוא, למעשה אין דרך להביא שמחה דרך המחשבות.

שמחה יכולה להגיע רק מאומנות המדיטציה, האומנות של להישאר ברגע הזה, אומנות הצפייה, אומנות שאינה קשורה למחשבות, אומנות שהינה פנימית בלבד, ואינה תלויה בשום דבר חיצוני.

ברגע שאנחנו מוצאים את השמחה אנחנו מנפצים המון אשליות: האשליה שיש משהו, או מישהו שיכול להביא לנו שמחה, האשליה שהדמיון שלנו מוביל לשמחה, האשליה שהמחשבות שלנו יודעות מה נכון ומה לא נכון, האשליה שאנחנו שולטים במציאות שלנו.

בעצם שמחה תבוא ותנפץ את כל מה שידענו, אנחנו נפסיק להיות תלויים בעולם, אנחנו נהפוך להיות אור לעצמנו, השמחה שלנו תהיה פנימית ואינה תלויה בדבר יותר ונוכל לעבור ריפוי עמוק של כל טראומות העבר שלנו.

איך נוכל להביא שמחה לחיים שלנו?

מישהו הגיע אל הזן מאסטר רינזאי, והוא שאל:

"תגיד לי רק את מה שמאוד חיוני, כי אני ממהר. אני פקיד גדול בממשלה ואין לי זמן. בדיוק עברתי ליד הבקתה שלך וחשבתי שיהיה טוב להיכנס ולברר. זה נמצא לי בראש כבר הרבה זמן. אז תגיד לי בעצם, מה אתה חושב שדת היא בעצם, ביסודה?"

רינזאי שתק. הפקיד הדגול חש אי נוחות. הוא אמר, "שמעת אותי או לא? נראה שאתה חירש. אני מבקש ממך לתת לי מילת מפתח על דת".

רינזאי אמר, "נתתי לך. עכשיו אתה יכול ללכת."

הפקיד אמר, "אבל לא שמעתי".

רינזאי אמר, "מה שניתן לשמוע לא יהיה חיוני. נתתי לך את המפתח; שתיקה היא המפתח. עכשיו לך. אתה ממהר."

אבל עכשיו הקצין התחיל להתעניין. האיש הזה נראה מעניין. הוא אמר, "בבקשה תפרט קצת יותר. זה קצר מדי, זה דחוס מדי. קצת פירוט יעזור."

רינזאי אמר, "אבל זו תהיה חזרה כי כל מה שניתן לומר אמרתי. עכשיו אתה מאלץ אותי לחזור שוב".

הקצין אמר, "אין בעיה תחזור על זה, אבל תפרט קצת יותר."

אז רינזאי אמר, "דיאנה – מדיטציה."

הסיפור הגיע מהסיפורים של אושו.

לכל המחלות הפנימיות, כל המכאובים הפנימיים, הטראומות, תחושות הריקנות, החולשה הפנימית, הלחץ, החרדה והקנאה לכולן יש תרופה אחת. 1,000 מחלות לכולן תרופה אחת.

התרופה הזאת היא שקט, התרופה הזאת היא מדיטציה, התרופה היא צפייה, והיא חודרת כמו סכין יהלום דרך כל המכאובים הפנימיים שלנו, אך השאלה היא מהי מדיטציה? מהו שקט? איך מגיעים לשקט? איך יוצרים שקט בתוכנו?

ההגעה לעצמינו, המפגש עם השמחה הפנימית שלנו, היא הסוף לתחושה הפנימית של חוסר הסיפוק העומק שנמצא בנו, חשוב להבין שעד שלא נגיע אליה, לא נוכל לחיות בשקט, לא נוכל ליהנות מהחיים שלנו, והחיים האלה יהיה לא יותר מאשר הבל הבלים כמו שאלכסנדר הגדול אמר.

כל עוד לא נכנס עמוק פנימה ונמצא את השמחה שפנימית שלנו אשר לא תלויה בדבר, לא נוכל לסיים את המסע שלנו, ונמשיך לחיות עם מגוון המכאובים והסבל הפנימי שלנו.

השמחה הפנימית הזאת תביא את האמת לאור, תראה לנו הי הדרך הנכונה בשבילנו לחיות ותביא לאיזון ושלווה עמוקה.

בשביל לחדור לעומק יש עלינו להבין את דרך השקט, את דרך המדיטציה. דרך השקט ודרך המדיטציה הן שנותנות לנו את האפשרות לחדור פנימה, לחדור דרך שכבות רבות של מחשבות, דאגות, ורגשות אשר מבזבזות לנו את האנרגיה.

החדירה הזאת שכבה אחר שכבה משחררת אותנו מכאב, התמכרות ורצונות מיותרים. על ידי החדירה הזאת פנימה אנחנו יכולים לגלות השמחה שנמצאת חבויה מתחת לרעש התמידי הנמצא במיינד.

בשביל להתחיל לחדור פנימה ולמצוא את אגם האנרגיה והשמחה הבלתי נגמר שנמצא בתוכנו נצטרך להיות בשקט, להיות במדיטציה, להיות בחוסר תנועה וחוסר התנגדות פנימית.

הדרך הכי טובה ללמוד מהי מדיטציה ושקט היא על ידי ניסיון אישי, לא על ידי קריאה ומחקר, לא על ידי חשיבה על מה זה שקט ומדיטציה.

בתחילת הדרך האתגרים לחדירה הפנימית יהיו בתענוגות והתמכרויות ובהרגלי העבר, אך אם נלמד ליישם את המדיטציה והשקט הפנימי, לכל רגע ורגע בחיים שלנו, נוכל ללמוד מהר מאוד איך להרגיע את המחשבות ולשחרר מהרגלים אשר מבזבזים לנו את האנרגיה הפנימית.

כמה דברים שחשוב להבין לגבי מדיטציה ושקט פנימי, כמה הגדרות בסיסיות שיראו לכם שאתם הולכים בדרך הנכונה , שאתם שמים את האדמה הנכונה בשביל שהפרחים יוכלו לגדול.

הדבר הראשון שיש להבין הוא שאין להתווכח עם המחשבות והרגשות, אין לנסות לפתור את הבעיות שמחשבות ממציאות, ואין לנסות לשנות את הדרך שבה אנחנו מרגישים, ההגדרה הראשונה למדיטציה נכונה היא קבלה.

קבלה של מה שאנחנו מרגישים וחושבים בעולם הפנימי, אין דבר כזה תחושה לא נכונה, אין דבר כזה מחשבה לא נכונה, כל מה שמגיע הוא בסדר גמור וכל מה שהולך הוא בסדר גמור.

זה מוביל אותנו לטבע של המיינד, טבע של שינוי ללא הפסקה. המחשבות והמחשבות באות והולכות ללא הפסקה, ולכן אין להיקשר אליהם, אין לנסות לתפוס בהם, לרצות שהם הישארו, או לרצות לגרש אותם, כל עוד ננסה לעשות פעולות שיוצרות התנגדות פנימית נמשיך ליצור לעצמינו עוד ועוד רעש פנימי, עוד ועוד בזבוז של האנרגיה הפנימית שלנו.

תחושה נעימה מגיעה ואני צופה בה, תחושה לא נעימה מגיעה ואני צופה. תחושה נעימה מגיעה ואני לא משתוקק לקיים אותה אותה או שהיא תמשיך עוד שהיא הולכת, תחושה לא נעימה מגיעה ואני לא מנסה לגרש אותה, לא מנסה לשנות אותה ולהגיד שהיא לא בסדר, שהיא אינה מתקבלת.

אני נותן להכל להיות כמו שהוא ללא הפרעה, ללא דעה בנגד או בעד, ללא מסקנה, בחוסר ידיעה של מה צריך להיות, באיבוד הרצון לשנות את מה שנמצא בתוכי אני יוצר שקט ושלווה בתוכי שהיא מעבר לתחושות ולמחשבות.

ככה אני מסיים את ההתנגדות הפנימית שפנימית שלי למה שקיים, ואני יוצר שלום עם כל החלקים הפנימיים שלי, אני מפסיק לשפוט אותם כטובים או רעים ופשוט נותן להם להיות.

ככל שאני נותן יותר ויותר תשומת לב חסרת שיפוטיות, תשומת לב שקטה, מרחב לכל מה שעולה בתוכי להיות, ככה יש לי את האפשרות לחדור יותר לעומק, לחיות ביותר שלווה ומלאות פנימית.

אך איך עושים זאת? איך אפשר להישאר ניטרליים ומאוזנים? איך ניתן לצפות בכל התהליכים הפנימיים שבנו ללא רצון לשנות אותם וללא רצון להשאיר אותן?

יש מגוון של טכניקות, יש מגוון של שיטות, אך בפשטות יש לשים את המודעות שלנו ברגע הזה. הכוונה היא שיש למצוא משהו בחוויה שלנו שהוא אינו רגש, אינו מחשבה, משהו בחוויה החושית והגופנית ולרכב עליו.

הדבר הזה יכול להיות הנשימה שלנו, התחושות שלנו בגוף, תנועות הגוף שלנו, רעש הציפורים, רעש השקט, או כל רעש אשר מגיע לתוך אוזנינו, כל דבר כזה אשר ניתן להיעזר בו, שיהיה לנו כעוגן ברגע הזה.

העוגן הזה יעזור לנו לא לעוף עם רוח המחשבות והתחושות ולהישאר מאוזנים ושקטים על מול התנועה שלהם.

מדיטציה אינה התנגדות למחשבות ותחושות, אלא איזון וצפייה בהם.

המחשבות והתחושות הן כמו רוחות חזקות אשר באות להוביל אותנו לדרכים שאינן מועילות לנו. בחיים שלנו עד היום הכרנו שתי שיטות להתמודד עם הרוחות האלה. השיטה הראשונה הייתה ללכת נגד הרוח, השיטה השנייה הייתה לתת לרוח לסחוף אותנו.

אך בשתי הדרכים אנחנו לא הולכים בדרך שאנחנו רוצים, אנחנו לא נגיע ליעד שלנו. דרך השקט אומרת לא ללכת נגד, לא להיסחף, למצוא הוגן ולהמשיך בדרך שלנו, בדיוק בין לבין.

בשביל להבין את דרך המדיטציה ודרך השקט אני ממליץ לכל אחד להוסיף לחייו ישיבה שקטה, בלי לזוז, עם גב זקוף, ופשוט להיות עם כל מה שעולה בו, מהר מאוד החוויה של המדיטציה תתחיל להיות מובנת ולא תצטרכו להתבלבל עם מגוון מילים, הדרות והסברים.

במהות מדיטציה היא פשוטה וטבעית ואין צורך ללמוד אותה כאיזה תרגיל, אז הייתי שמח שתסלחו לי אם בלבלתי אתכם, אל תתנו לעצכם להתבלבל, עדיף שתנסו בעצמכם ותראו את היופי שמגיע לחיים שלכם.

בדיוק כמו ברכיבה על אופניים שבה אנחנו חייבים ללמוד על בשרינו, כך זה גם בעולמינו הפנימי, יהיה עלינו ללמוד לבד את הדרך, להתנסות, ליפול ולקום עד שנבין את דרך השקט ונגיע לעומק השמחה הפנימי ונשתה מאגם האושר האינסופי.

אני מאחל לכולכם שתמצאו את האושר הפנימי שלכם, ותצאו מאשליית הסבל והכאב, אמן שכל היצורים החיים יהיו מאושרים.

הבודהה נכנס לכפר. על הגבול יש נהר, ובחול שיחקו כמה ילדים, בנו טירות מחול, והם היו מאוד רציניים לגבי הטירות שלהם.

היו הרבה ילדים – אם מישהו היה מפיל את טירת החול של האחר… וכמובן שקל מאוד להפיל טירת חול, פשוט זורקים עליה אבן והיא נעלמת, הם היו צועקים וכועסים אחד על השני, בודהה עמד שם והסתכל.

ואז הגיעה שעת שקיעת השמש ואימהותיהן קראו להם מהבתים הסמוכים, "חזרו הביתה, הגיע הזמן לארוחת הערב שלכם". כולם קפצו על הטירות של עצמם, אלה שהם יצרו ועבורם נלחמו שאף אחד לא יפריע להם. הם קפצו על הטירות של עצמם ומעולם לא הסתכלו לאחור, פשוט הלכו הביתה.

בודהה אמר לתלמידיו שהיו אתו, "החיים הם לא הרבה יותר מזה."

איך עושים מדיטציה?