החברה שלנו היום מקדשת את רעיון השמחה והעליזות. הרבה אנשים נמצאים בבלבול רב בעקבות הפיצול בין המציאות הפנימית שלהם לבין הפרצופים השמחים ועליזים שהם רואים בסדרות בטלוויזיה ובעולם החיצוני ככלל.
יש הרגשה שכולם שמחים ורק אני, חרד, עצבני, עצוב ולחוץ. אך זוהי לא האמת כלל והפרצופים השמחים שאנשים מראים בחוץ אינם מעידים על שום שמחה פנימית.
הגיע הזמן שהאמת תצא לאור, לגבי הטבע האמתי שלנו. עד שלא נבין איך עובדת המערכת הפנימית שלנו, עד שלא נמצא את האמת מאחורי העולם הפנימי שלנו, לא נוכל לחיות חיים מלאים וכנים.
להיות שמח כל הזמן – האם זה בכלל אפשרי?
מאחורי הרעיון המודרני של שמחה, נוכל לראות המון אשליות. הרעיון של שמחה בעולם המודרני הוא רעיון של פנטזיה, לא יותר מלה לה לנד. אנשים היום מגיעים לפסיכיאטר כי הם עצובים ומיד הם מקבלים כדורים.
כדורים נגד חרדה, נגד דיכאון, נגד עצב, כדורים נגד החיים. נדמה שהחברה שלנו מעריכה את המוות יותר מהחיים. חוסר הקבלה של תחושות עצובות וכואבות מביאה אנשים לבריחה לעבר תענוגות חושים, סמים, כדורים, מערכות יחסים לא בריאות ועוד…
נדמה שאנחנו מעדיפים לחיות מסוממים מאשר לחיות את החיים במלואם. מכיוון שיש לנו הרגשה שאנחנו לא אמורים לחוות דיכאון, עצב, חרדה, לחץ, עצבים ושעמום, אנחנו מיד מחפשים את התענוג או את הפתרון לבעיה.
אך מהי אמר לך שיש בעיה עם חרדה, דיכאון, לחץ ועצב? מי אמר לך שיש צורך לפתור את התחושות הללו? החברה המודרנית הביאה אותנו למקום בו אנחנו מנסים לגרש כל תחושה שאינה חיוביות, אנחנו במגפת חיוביות רעילה.
החיים הם לא רק צבע אחד, כל הצבעים חייבים להיות קיימים שם. אם אנחנו רוצים שמחה, נהיה חייבים לחוות גם עצב, אם אנחנו רוצים התרגשות נהיה חייבים לחוות גם לחץ.
לחשוב שיש בעיה בכל התחושות הכואבות, זו פשוט בורות וחוסר הבנה עצמית. זה כמו לבקש שיהיה רק יום ובחיים לא יהיה לילה, זה כמו לבקש שלעולם לא יהיה חורף, שיהיה רק קיץ כל השנה. זה לא אפשרי, זה הולך נגד חוקי הטבע.
אז הבקשה ממני אלייך, תוריד מעצמך את האחריות להיות שמח, תפסיק לנסות, תן לאמת של מה שנמצא בתוכך לבטא את עצמו בצורה בריאה. ומתוך הקבלה הזאת, יהיה לך פתאום כל כך הרבה אנרגיה. לזה אני קורא הסוף למלחמה, ואז יש מקום לשמחה אמיתית להגיע לחיינו.
קבל את החרדה, את העצב, את הכאב, את השעמום, את הריקנות, את הפחד ואת הדיכאון. תן לכל האורחים להגיע. אל תסגור את הדלת לאף אחד.
שמחה לא נמצאת בחשיבה חיובית
המון אנשים כיום אומרים תחשוב חיובי ויהיה חיובי. אך אני מצאתי שאותם האנשים שאומרים את זה, נמצאים בחוויה תמידית של מלחמה עצמית. עמוק בתוך הגוף יש תחושות שהם לא רוצים לחוות, ובשביל לא לחוות אותם הם מנסים לשמור על חשיבה חיוביות בלתי מפסקת.
החשיבה החיוביות הזאת היא מאמץ בלתי מפסק, הם צריכים להישאר על המשמר כל היום, לשים לב שלא במקרה הם שוכחים לחשוב חיובי, הם יודעים שברגע שהם ישחררו מהאחיזה כל האורחים יקפצו מהתת מודע למודע, והם מפחדים.
איזה מין שמחה מזויפת זאת? שמחה שדורשת מאמץ בלתי מפסק, שמחה שמדחיקה ונלחמת? שמחה שצריכה כל הזמן לשמור שהאמת לא תעלה לפני השטח? האם זאת שמחה?
לא הייתי מגדיר את זה כשמחה, הייתי מגדיר חשיבה חיובית כבריחה עם שם חיובי. כל מאמץ מחשבתי ליצור נראות שונה ממה שנמצא כרגע בתוך הגוף תמיד יהיה שקרי. האמת תמיד נמצאת בתוף הגוף. התחושה לא משקרת.
הייתי מגדיר חשיבה חיובית כסם. החשיבה מסממת אותנו מלחוות את מה שקורה בנו באמת. היא נותנת לנו טעם מזויף של החיים. אך לחיות חיים מזויפים זה כמעט כמו למות בעודך חיי.
תענוג וכאב אחד הם
בגלל שאנחנו לא יודעים מהי שמחה, בגלל שאנחנו לא יודעים איך לחיות בעולם הזה, אנחנו רודפים אחרי תענוג בצפייה לחוות שמחה. אנחנו מרגישים שהחיים כל כך ריקים, אך לפחות יש לי את הסקס שלי, את האוכל, את המסכים, את החברים, את הזוגיות, את הקריירה שלי.
אנחנו מנסים לסחוט מהם את המיץ, להשיג כמה שיותר תענוג מהם, עם הציפייה שיום אחד אולי הם יביאו לשמחה אמיתית. אנחנו חוזרים שוב ושוב על אותן הפעולות, אותו הסקס, אותו הסוכר, אותם מערכות יחסים, אותם ציפיות וחלומות.
המרדף אחרי תענוג משאיר אותנו עסוקים, אנחנו יכולים לשכוח מעצמינו, כל רגע אנחנו מוצאים תענוג אחר להעסיק אותנו. אנחנו מוצאים את עצמנו חושבים שוב ושוב על אותם הדברים ומפנטזים על השמחה שתגיע ביום שהם יתגשמו, אנחנו תמיד מרגישים שרק עוד צעד אחד והגענו, רק עוד ניסיון אחרון וזה שם.
כמו מכור לסם שזורק את כל חייו רק בשביל התחושה, כך גם אנחנו מטיילים בעולם כמו מקבצי נדבות, מנסים לסחוט מאנשים, דברים, סיטואציות וחוויות כמה שיותר תענוג ותחושות נעימות.
בדרך אנחנו רומסים את עצמינו ואת האחרים, אנחנו לא רואים את מה שנמצא מול פנינו, אנחנו מאבדים חיבור למציאות הקיימת וכל מה שאנחנו מחפשים זה עוד ועוד תענוג.
התענוג בצורה טבעית מביא אתו המון כאב כי כל דבר שעולה חייב לרדת. ההבנה העמוקה לגבי תענוג חייבת להגיע כמה שיותר מוקדם אם אנחנו רוצים להיות אנשים חופשיים.
אם אנחנו לא מסוגלים לראות שתענוג וכאב מגיעים ביחד הדרך לא תהיה פשוטה בשבילנו, מכיוון שזו העבודה הפשוטה ביותר, העבודה הבסיסית ביותר בדרך לשמחה אמיתית.
התענוג והכאב נעים במעגלים, לאחר כל תענוג עולה כאב ואז אנחנו מנסים לברוח מהכאב על ידי עוד תענוג, אנחנו נעים במעגל התענוג והכאב ללא הפסקה. המון אנשים חיים את כל חייהם בדרך הזאת.
מתוך המעגל הזה נוצר בנו פחד איום מהחיים עצמם, וכל מה שאנחנו נשארים אתו זה חוויה מעורפלת של החיים, כל רגע הופך להיות רק חלק מהדרך שלנו לעבר התענוג הבא. אך כמובן בכל פעם שהתענוג מסתיים אנחנו חווים תחושת ריקנות ואכזבה, עבדו עלינו שוב, שוב פעם נפלנו בפח.
אם נסתכל לעומק לתוך התענוגות שאותן אנחנו אוהבים אנחנו נראה שאפילו ברגע התענוג יש כאב, כי הרצון האמתי שלנו במהלך התענוגות זה לשכוח מעצמינו וזה אף פעם לא באמת מצליח לנו, ולכן אנחנו חווים המון כאב.
תענוג ושמחה – מה ההבדל?
הגיע הזמן לנקות את הספקות סביב ההבדל בין תענוג לשמחה. עד עכשיו הבהרתי בצורה בהירה מאוד את מה שקורה כאשר אנחנו נכנסים לתענוג ואיך בסוף כל מה שאנחנו חווים זה כאב.
ההבנה שתענוג אינו שמחה חייב להיכנס עמוק לתוך התודעה שלנו בשביל שנוכל להתחיל לעשות את השינוי בחיים שמוביל לשמחה. ברגע שאנחנו רואים בצורה בהירה שכל מה שחווינו כתענוג עד היום לא נתן לנו את מה שחיפשנו אז יש לנו אפשרות לחפש אחר דרך חדשה.
תענוג אף פעם לא יכול למלא אותנו בגלל שהוא למעשה הינו הבריחה האולטימטיבית מעצמינו, וכל מעשה אשר מרחיק אותנו מעצמנו לעולם לא יוכל להוביל לשמחה.
תענוג תמיד מביא אתו התמכרות והיקשרות, איך יכול להיות שבהתמכרות והיקשרות תהיה שמחה?
שמחה לעומת זאת אינה ממכרת, היא לא מרחיקה את עצמנו מאיתנו, היא לא יוצרת כאב, היא לא מביאה לעייפות נפשית. שמחה לא נמצאת בשום מקום חיצוני, אין צורך להמתין או להתרגש לקראתה.
שמחה נמצאת בתוכנו, היא הולכת איתנו לכל מקום בו אנחנו נמצאים. שמחה אינה תוצאה של פעולה, אלא תוצאה של סדר פנימי. כשהבית הפנימי שלנו מסודר אז השמחה יכולה לבוא ולחדור פנימה.
כל עוד הבית שלנו מבולגן, כל עוד אין סדר פנימי השמחה לא תגיע לביתנו. ולכן השאלה היא לא איך להגיע לשמחה, אלא איך ליצור סדר פנימי, איך להגיע להרמוניה פנימית.
ההרמוניה הפנימית היא המקום היחיד בו השמחה רוצה להתארח. סדר פנימי הוא החשיבות העליונה בדרך לשמחה.
כל עוד אנחנו מכורים למעגל התענוג וכאב, אנחנו נמשיך לחיות בחוסר סדר פנימי.
תענוג משאיר אותנו רדומים, כל עוד אנחנו רדומים לא יהיה ניתן לראות מה קורה בתוכנו וכתוצאה מכך לא נוכל לעשות סדר בבית הפנימי שלנו.
סדר פנימי הוא האדמה לשמחה ואושר, העבודה שלנו היא ליצור את הסדר הפנימי הזה.
מהי האדמה שבה שמחה יכולה לצמוח?
כשאנחנו רוצים לגדל פרח יפה, האם אנחנו מנסים בצורה ישירה למשוך את קצותיו? האם אנחנו בצורה ישירה מנסים להרים אותו מהאדמה ולהוציא אותו בכוח מן הגרעין שלו? כמובן שלא.
היקום לא עובד ככה, לא ניתן להשיג שום דבר בצורה ישירה, על ידי מניפולציה, כוח, או חשיבה תבניתית. כאשר אנחנו רוצים לתת לפרח לפרוח למלוא יופיו, אנחנו רוצים ליצור אדמה וסביבה בה הוא יכול לצמוח.
על ידי השקיה בזמן הנכון, על ידי דישון ואדמה בריאה, על ידי זמנים נכונים של צל ושמש, הפרח יפרח למלוא יופיו. באותה דרך אנחנו צריכים להבין את הדרך לשמחה.
הדרך לשמחה היא על ידי הבנה של התנאים שבהם השמחה יכולה להגיע. השמחה דופקת על הדלת כל הזמן, אך אנחנו רדומים, איננו שומעים אותה, אנחנו עסוקים במעגל התענוג והכאב, אנחנו לא רואים מה קורה מסבבינו.
ידע חוסם אותנו משמחה
ההתמכרות של האדם המודרני היא לידע. מה הכוונה בידע? ידע נמצא בספרים, בחינוך, בדרכים בה החברה עובדת, בכבוד שאנחנו נותנים למוצלחים והמבט המזלזל שבו אנחנו מסתכלים על החלשים.
הרעיון שאני יהודי, נוצרי או מוסלמי. הרעיון שקבוצה אחת יותר טובה מאחרת, הרעיון שאני יודע מה נכון והאחרים לא, הרעיון שאני טיפש או חכם. כשאני מדבר על ידע אני מדבר על מסקנות ועל ציפיות.
ציפיות שיש לנו מעצמינו להיות טובים, מוצלחים, חכמים או במילים אחרות להראות טוב בעיני אחרים, לעמוד בציפיות של ההורים, הדת, החברה, המסורת או הקבוצה אליה אנו מרגישים שייכות.
ציפיות שיש לנו מאחרים, שאחרים יתנהגו עלינו בצורה שבה אנחנו מצפים שהתנהגו אלינו.
כל מה שהעליתי פה ועוד מכיל את המושג הנקרא ידע. אנחנו חיים בתוך עולם הידע, יש לנו דעות לגבי החיים ונדמה שאנחנו תמיד דורשים מהעולם לעמוד בציפיות, דרישות ודעות שלנו.
רובנו אפילו לא מודעים לדעות שיש לנו לגבי העולם ולגבי עצמינו. הדעות הללו הן לא סתם דעות, הן ההתחלה של הפחד. הדעות האלה גורמות לנו להרגיש שאנחנו לא מספיקים טובים, לא שייכים, לא אהובים ולכן אנחנו מרגישים עמוק בליבנו פחד וחרדה.
החיים הופכים להיות מלחמה בין דמויות פנימיות לבין מי שאנחנו באמת, הציפיות שאנחנו שמים על עצמינו בשביל לתחזק את התמונה החיצונית אותה היינו רוצים שאחרים יראו גורמת לנו להדחקה עמוקה של מי שאנחנו באמת.
ואז נוצר בנו פיצול פנימי עמוק בין מי שאני אמור להיות למי שאני באמת. יכול להיות שבאמת אני לא משהו שאחרים היו רוצים שאהיה, ולכן אני מעדיף להילחם עם החלק הזה בתוכי וליצור תמונה חיצונית "ראויה".
המון אנשים לא מודעים אפילו למה שקורה, הם שמים את האני האמתי שלהם בפינה חשוכה, מחביאים אותו לגמרי, עד שהם בעצמם אפילו לא יכולים לראות מי הם.
כל מה שאמרתי עכשיו מנוהל על ידי החלק היודע, וכל עוד לא נתחיל להעלות שאלות עמוקות לגבי כל הדברים שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים אז לא יהיה ניתן לצאת מהמלחמה הפנימית שמונעת מהאדמה להיות מוכנה לשמחה לצמוח.
בנוסף לקונפליקט הפנימי שנוצר כאשר אנחנו חיים בהכחשה עצמית שנוצרת על ידי ידע, נוצרות לנו בעיות חיצוניות עם אנשים. מלחמות עם קבוצות שאינן מסכימות עם האמונות שלנו, מלחמות עם הקרובים עלינו שלא עומדים בציפיות שלנו, מלחמות פנימיות וחיצוניות שלא מסתיימות.
הידע שלנו שמכיל את הציפיות, דעות אמונות ורעיונות שלנו על העולם ועל עצמינו גורם למוח להיות מאוד כהה. אנחנו מאבדים את הבהירות המחשבתית שלנו, המחשבות שלנו הופכות לתבניתיות ומקובעות. אנחנו נכנסים למעגל מרדים שבו אין צורך להפעיל את האינטליגנציה שלנו לעומק.
כאשר אנחנו פועלים מהרגל הידע, אנחנו לא צריכים להיות שם, הזיכרון בפני עצמו עושה את העבודה. כל עוד אנחנו לא ערים לשליטה של הידע על החיים שלנו, לא יהיה ניתן ליצור אדמה שמוכנה לקבל את השמחה.
ברמה העמוקה ביותר הידע משמש אותנו, הוא נותן לנו קירות של ביטחון, מקום להתחבא בו, מקום בו אנחנו יודעים, מקום בו אין שאלות, אין דברים שאינם ידועים, מקום בו אנחנו יכולים לנסות לבטח את עצמינו מפגיעה נוספת.
בילדות נפגענו, והתגובה שלנו הייתה יצירת הידע, כדרך לשמור על עצמינו מפגיעה, אך אם נהיה כנים עם עצמינו נראה שהשיטה נכשלה לגמרי, שנפלנו במלכודת של עצמינו, ועצם העבודה שאנחנו לא רוצים להיפגע יוצר בנו פגיעות בלתי נגמרת שנמשכת כל רגע ורגע.
כל עוד אנחנו פועלים מתוך ידע תמיד יהיה בנו פחד מהרגשות שלנו, פחד שלא נעמוד באידיאל בו אנחנו מאמינים שאנחנו צריכים לחיות. כל עוד אנחנו מאמינים שאנחנו לא טובים, שאנחנו מסוכנים, שאנחנו לא ראויים, האם יש אפשרות לחוות שמחה?
כל עוד אנחנו פועלים מתוך ידע, אנחנו תמיד נחווה שיפוטיות, ביקורתיות, פחד, חמדנות וקורבנות. האם אדמה שמלאה בדברים האלה יכולה לתת לשמחה לצמוח? אשמח שתחקרו את זה ואם אתם ערניים וחדים אתם ברגע אחד תראו שבמקום שבו נמצא ידע, השמחה לא יכולה לצמוח.
רק בחופש מידע נוצר מרחב שבו אנחנו סוף סוף יכולים לנוח. ומנוחה תמיד שמחה לארח את השמחה.
ללכת אל הלא נודע
עד כה חיינו בנודע. חיינו מתענוג לתענוג, בתוך הידע שלנו, עם הדעות שלנו, אך האם חווינו שמחה אמיתית בחיים האלה? האם באמת נהנינו מהיופי של הבריאה, האם באמת אהבנו, האם באמת הרגשנו שלמים?
במרדף אחר ביטחון פסיכולוגי, איבדנו את כל מה שיפה בעולם הזה, ורק כשאנחנו לומדים לשחרר מכל הרעיונות, ההתמכרויות, ההרגלים, התבניות, הדעות, הציפיות וההשתוקקויות אנחנו מתחילים ללכת לכיוון האור.
יש רק דרך אחת לכיוון שמחה והיא לא נמצאת בידוע, אנחנו חייבים לצאת לדרך חדשה. התבנית שחיינו בתוכה נקראת פחד, כל עוד אנחנו ישנים התבנית הישנה תנהל אותנו ותהפוך אותנו לעבדים.
תבנית הפחד יכולה להשתנות, אך כל עוד אנחנו בתוך תבנית, אנחנו תמיד נחווה כאב, פחד וחרדה. מהי התבנית הזאת? ואיך אנחנו יכולים להשתחרר ממנה? אלה שאלות שאנחנו נרצה לחקור, בדרך לשמחה נהיה קודם כל צריכים לעבור בחופש פנימי.
הבדידות אינה מסוכנת לנו
רוב בני האדם מפחדים מבדידות, מפחדים להיות לבד. הפחד מהבדידות מעלה אתו חרדה, קנאה, שנאה, תסכול, ייאוש, עצב ואיבוד עצמי. כל עוד אנחנו מפחדים מהבדידות אנחנו נמצא את עצמינו נקשרים לדברים, מסתובבים עם קערת נדבות ומחפשים אחר האהבה שלך האחר.
האם אפשר להיות בן אדם שמח ובו זמנית לפחד מהלבד, לפחד מהבדידות?
הדבר הבסיסי ביותר שקורה כשבן אדם מתחיל לפחד להיות לבד זה שהוא מאבד את עצמו. מאבד את האישיות האמיתית שלו, מאבד את מי שהוא באמת. הוא מתחיל לחפש דרכים להתאים את עצמו לחברה, שיאהבו אותו, שיכבדו אותו, שהוא לא הישאר לבד.
בנוסף לכך כל מערכות היחסים שלו עם אנשים הופכות להיות דרך להפיג את הבדידות שלו, דרך למלא את הריקנות הפנימית שהוא חווה. הוא מצפה שהאדם השני ייתן לו תחושת מלאות, תחושת סיפוק, וברגע שהאדם שממנו ציפה לאהבה אכזב אותו אז הוא כועס, מתעצבן, ומרגיש מייאוש.
רוב האנשים מתחילים את החיים שלהם מתוך בדידות ואז הצורך באחר עולה. אנשים קוראים לזה אהבה, אך האם האהבה שעולה מתוך הרצון למלא את הריקנות הפנימית שלי היא באמת אהבה? או שבעצם היא עוד סוג של בידור, עוד סוג של ניסיון נואש לסחוט תחושות מהאדם שאני קורא לו בן זוגי.
אך בחברה שלנו קוראים לזה אהבה, ואז מתפלאים שבשם האהבה אנשים פוגעים אחד בשני על ידי ביקורתיות, שליטה, זעם, שיפוטיות וקנאה. אנחנו נכנסים למערכת יחסים בשביל להדחיק את הבדידות שלנו, וברגע שאנחנו לא מצליחים לעשות זאת על ידי האחר אנחנו מרגישים שהוא עבד עלינו, שהוא הפקיר אותנו.
אך הוא לא עשה כלום, אנחנו יצרנו את התמונה שלו, אנחנו סחטנו ממנו את החוויות שרצינו לחוות, אנחנו יצרנו את הציפיות, הוא אף פעם לא התחייב למלא את תחושת הבדידות שלנו, הוא אף פעם לא אמר שהוא יפתור לנו את הבעיות שלנו, זה לא אפשרי מה שאנחנו מצפים מהאחר, ובכל פעם שאנחנו הולכים לאחר אנחנו מתאכזבים מחדש.
בנוסף להרס שאנחנו מביאים על עצמינו במערכות יחסים זוגיות או מערכות יחסים משפחתיות וחבריות, אנחנו מביאים על עצמינו הרס עצמי גדול כאשר אנחנו מדחיקים בצורה מודעת או לא מודעת חלקים בתוכנו שאינם מותאמים לחברה שבה אנחנו חיים.
חלקים אלה מודחקים לתוך הצינוק ואנחנו מתאמצים להחזיק אותם שם בכוח, הפחד הגדול שאם אשחרר לעצמי להיות מי שאני באמת, אז לא אשרוד בעולם הזה, אשאר בודד.
הפחד מהבדידות גורם לנו לחיות בקונפליקט פנימי בלתי מפסק, בין הרגשות למחשבות, הקונפליקט הזה מבזבז לנו את מירב האנרגיה ואנחנו מרגישים מעורפלים ועייפים.
בשביל לבנות מקום שבו השמחה רוצה להתארח אחד הצעדים הבסיסיים ביותר היא לקבל את עובדות החיים, ואחת מן עובדות החיים היא שאין דרך למלא את עולמינו הפנימי עם חוויות חיצוניות.
כמו שאנחנו לא יכולים להשיג את הוויטמינים והמינרלים שהגוף צריך בשביל לארח את הבריאות על ידי עוגות. כך גם באותה צורה בדיוק אנחנו לא יכולים לארח את השמחה על ידי מערכות יחסים זוגיות, כבוד, כסף, הישגים, מחמאות, תענוגות, סמים, אלכוהול, מתוקים, סיגריות, תוכניות טלוויזיה ועוד…
רק ברגע שבו אנחנו יכולים להיות לבד, אז אנחנו יכולים לאהוב. מה שאנחנו קורים לו אהבה כרגע אינו יותר מדרך לשכוח את עצמינו, עוד סם שיערפל את ענינו, עוד כמה רגעים שבהם אנחנו שוכחים מהבדידות הפנימית שלנו.
לא הבנתי, מה אני צריך לעשות עכשיו?
שאלת השאלות, אז כל מה שאמרתי עד עכשיו נשמע הגיוני(אולי?), אך השאלה האם זה פרקטי? קודם כל אם באמת קראת את מה שאמרתי עד כה לעומק, וראית את האמת מאחורי המילים, הרגשת את האמת מאחורי המילים, העלית את זיכרונות העבר וראית כמה זה נכון לגבי החיים אז כבר היה אמור להגיע שינוי פנימי מסוים.
אך האצבע שלי כן מצביעה לכיוון מסוים, הכתיבה שלי אינה דרך להתפלספות לגבי החיים, הכתיבה שלי מצביעה על שינוי פנימי שאפשרי רק לאמיצים, לאנשים שנמאס להם מהסבל, שחוו מספיק.
חשוב להבין שהסבל ממכר, זו הסיבה שבגללה אנחנו ממשיכים לחזור אליו פעם אחר פעם, זו הסיבה שבגללה קשה לנו לראות את האמת מאחורי הדברים, האשליות הן חזקות והאמת היא עדינה.
ולכן ההבנה הראשונה שחייבת לעלות בנו בשביל ללכת בדרך היא שכל מה שעולה במחשבותינו איננו אנחנו כלל, כל מה שעולה במחשבותינו הוא גם אשליה, אין בו מן האמת.
יש לראות את כל המחשבות שלנו כאשליה חולפת, שאינה אומרת עלינו כלום, אינה מצביעה על שום דבר אמיתי בעולם החיצוני.
כל עוד אנחנו מזדהים ומאמינים למחשבותינו, אנחנו נאחזים בעולם הסבל. כל עוד אנחנו מנסים לפתור מחשבות, כל עוד אנחנו מסתכלים על מחשבותינו בצורה רצינית נוצר איבוד עצמי והכאב הפנימי גדל.
החלק הראשון שאנחנו חייבים להבין הוא שהמחשבות הן רק מראה למצב הפיזי-רגשי שלנו. כאשר בתוך הגוף אנחנו חווים כאב, ריקנות, חרדה, דיכאון ולחץ אז הגוף מעלה מחשבות שליליות ומפחידות.
אך אם אנחנו מגיבים למחשבות על ידי וויכוח, מלחמה, פחד, חרדה ובהלה, אז שוב נפלנו לשינה עמוקה. המלחמה במחשבות היא כמו מלחמה ברוחות רפאים, אנחנו נלחמים באובייקטים חסרי חיים.
או שאנחנו מנסים לשנות את האמונות שלנו, במחשבה שאם נשנה את האמונות שלנו, אז המחשבות שלנו יעשו שינוי כיוון ויביאו לשמחה פנימית.
אך שוב נפלנו למלכודת שבה אנחנו מנתחים ועושים דברים עם עולם המחשבות. עולם המחשבות אינו המקום בו אנחנו חווים את הכאב האמתי, בסופו של דבר אם היינו מרגישים באמת טוב, אם היה חיבור עצמי עמוק, אז גם אם הייתה עולה מחשבה "רעה" לא היינו חווים חרדה וכאב. ולכן אני מדגיש שהמחשבות הן רק סימפטום של מצבינו הפנימי.
הדרך היא הקשבה לגוף, אך מה הכוונה בהקשבה לגוף? אומנות ההקשבה העצמית היא הדרך לאהבה עצמית, ולשמחה אמיתית.
איך ניתן להקשיב לעצמי בצורה נכונה – סיכום
אומנות ההקשבה העצמית היא אומנות הלמידה העצמית, על ידי מודעות לגוף, ערנות לכל מה שקורה בנו בכל רגע ורגע, ולבסוף למידה עצמית אמיתית שקורת בכל רגע ורגע בו ניתן להקשיב לגוף שלנו וללמוד מי אנחנו באמת ומהי הדרך לשמחה.
כל עוד אין הסתכלות עמוקה לתוך הגוף ולמידה עצמית על הרגשות, על המגבלות וההרגלים הישנים שלנו – לא יהיה ניתן ללמוד על עצמינו. דרך המודעות לגוף ולרגשות שלנו, קבלה עמוקה של מי שאנחנו וכניסה לתוך עצמינו, אנחנו מתחילים את הדרך לשמחה.
למאמר מלא בנושא אומנות ההקשבה וההבנה הפנימית יש לי מאמר נוסף שבו תוכלו להרחיב ולהיכנס עוד לנושא: איך עושים מדיטציה? מדיטציה זה הדבר הכי טבעי ופשוט!
אם יש לכם עוד שאלות אשמח לענות דרך דף צור הקשר שנמצא למטה בעמוד, או דרך הטלפון. מאחל לכם להשתחרר מסבל מיותר ולחיות בשלווה.