היו היה מלך גדול בשם יאתי והוא עמד למות.
המוות דפק בדלתו. יאתי פתח את הדלת ואמר, "מה? חייתי רק מאה שנים, והנה אתה המוות – וללא הודעה מוקדמת! לפחות תתן קצת זמן. עדיין לא הגשמתי את הרצונות האמתיים שלי. דחיתי: מחר, מחר; ועכשיו אתה כאן, ולא יהיה מחר. זה אכזרי! תהיה אדיב!"
המוות אמר, "אני חייב לקחת מישהו, אני לא יכול ללכת בידיים ריקות. אבל בראותי את האומללות שלך, את זקנתך, אעניק לך עוד מאה שנים. אבל אז אחד מהבנים שלך צריך ללכת איתי."
לייאתי היו מאה בנים – היו לו מאה נשים – אז הוא אמר, "זה פשוט!"
זה לא היה כל כך פשוט כמו שהוא חשב. הוא קרא למאה בניו וביקש מאחד ללכת. "הצילו את חיי אביכם הזקן! הרבה פעמים אמרתם, 'אבא, אנחנו יכולים למות בשבילך'. עכשיו הגיע הזמן להוכיח את זה!"
הבנים התחילו להסתכל אחד על השני. מישהו היה בן שבעים, מישהו בן שבעים וחמש, מישהו בן שישים; הם עצמם הזדקנו מאוד. הצעיר ביותר היה רק בן עשרים.
הבן הצעיר קם ואמר, "אני מוכן ללכת." אף אחד לא האמין לזה! תשעים ותשעה אחיו לא האמינו; הם חשבו שהוא טיפש. והוא עוד לא חי. הוא היה רק בן עשרים, בדיוק מתקרב לתחילת חייו הבוגרים. אפילו המוות חש חמלה.
המוות לקח את הצעיר הצידה, לחש באוזנו, "תגיד לי אתה טיפש? האחים הגדולים שלך לא מוכנים, הם חיו הרבה זמן. שבעים וחמש שנה שמישהו חי – הוא לא מוכן. ואתה מוכן? אביך לא רוצה למות. הוא בן מאה, ואתה רק בן עשרים".
הצעיר אמר, "עכשיו שאני רואה את הסיטואציה הזאת, שאבי חי מאה שנה ויש לו את כל מה שבן אדם יכול לבקש, אך הוא עדיין לא מרוצה, אני רואה את חוסר התועלת של החיים. מה הקטע? אני יכול לחיות מאה שנים והמצב יהיה אותו הדבר.
ואם זה היה רק אבי אז הייתי חושב, 'אולי הוא חריג'. אבל גם האחים שלי – שבעים וחמש, שבעים, שישים וחמש, שישים – חיו זמן רב. הם נהנו מכל סוג של הנאה; עכשיו ממה עוד יש ליהנות? הם מזדקנים והם לא מרוצים. אז דבר אחד בטוח: זו לא הדרך להיות מרוצים. עכשיו אני מוכן, ואני בא איתך, לא בגלל ייאוש אלא בהבנה עצומה.
אני בא איתך בשמחה גדולה שלא אצטרך לעבור את העינוי הזה, מאה שנות העינויים האלה שאבי נאלץ לסבול. הוא עדיין לא הצליח להגיע להבנה שכדאי לו ללכת איתך."
והסיפור ממשיך. שוב חלפו מאה שנים; הן חלפו כל כך מהר. שוב דפק המוות. כשהמוות דפק, רק אז הפך ייאתי למודע שוב שחלפו מאה שנים. הוא אמר, "אבל אני לא מוכן!"
וזה המשיך לקרות, ובכל פעם הלך בן עם המוות, ובמשך אלף שנים חי יאתי. לאחר אלף שנה הגיע המוות, והמוות אמר: "מה אתה חושב עכשיו?"
יאתי אמר, "אני בא. די זה די! ראיתי ששום דבר לא יכול להתגשם כאן. הרצונות ממשיכים לגדול; אתה ממלא רצון אחד ועשרה אחרים קמים. זה תהליך אינסופי. עכשיו אני בא ברצון, ועכשיו אני יכול לומר שלבני הראשון שהלך איתך והיה רק בן עשרים הייתה אינטליגנציה עמוקה. הייתי טיפש. לקח לי אלף שנה לראות את זה והוא הצליח לראות את זה כשהיה רק בן עשרים. זו אינטליגנציה!"