מסופר על אישה שהגיעה אל הבודהא: הילד שלה מת והיא בכתה, היא אלמנה ולעולם לא יהיו לה עוד ילדים והילד היחיד שלה מת, היא חיה רק בשביל הילד הזה.
היא הגיעה אל הבודהא עם גופתו של הילד המת בידיה והיא לא מסוגלת להפסיק לבכות, היא ביקשה מהבודהא, בבקשה תחיה לי את הילד, תעשה נס, תחזיר אותו לחיים.
הבודהא כמובן ידע שזה לא אפשרי והוא ניסה להגיד לה, אך הוא ראה שזה מקרה קשה והוא לא יכול לשכנע אותה שזה לא אפשרי, ואנשי הכפר אמרו לה שהבודהא הוא צדיק גדול, הוא יכול לעשות ניסים!
אז מה עשה הבודהא?
הבודהא חייך ואמר לה אין בעיה אני אחזיר לך את הילד לחיים, אך את תצטרכי לעשות את מה שאני אומר לך, רק כך אוכל להחזיר את הילד לחיים!
"תסתובבי ברחבי העיר ואני רוצה שתמצאי כמה זרעי חרדל מבית שבו איש לא מת מעולם ותביאי לי אותם. רק ככה אוכל לבצע את הנס."
האישה הייתה שמחה ונרגשת והסתובבה בעיר בחיפוש אחר זרעי החרדל.
והאישה הלכה מבית לבית בניסיון להחזיר את בנה לחיים אך לכל בית שהגיע קיבלה את אותה התשובה: "אנחנו יכולים לתת לך כמה זרעי חרדל שתרצי, אבל התנאי לא יתקיים, כי כל כך הרבה אנשים מתו בביתנו. אך אל תכעסי! בודהא שיחק אתך. את לא תמצאי בית אחד בכל הארץ בו אין אדם אחד שמת".
אבל היא קיוותה, "אולי… מי יודע? יכול להיות שיש איזה בית שלא ידע מוות". והיא הסתובבה והסתובבה כל היום.
עד הערב כבר נפלה עליה הבנה גדולה: "מוות הוא חלק מהחיים; זה קורה. זה לא משהו אישי, זה לא משהו כמו אסון אישי שקרה לי".
עם ההבנה הזו היא הלכה לבודהה. הוא שאל, "איפה זרעי החרדל?" והיא חייכה… והיא אמרה, "עשית את זה!"
היא נפלה לרגליו ואמרה, "אני רוצה להיות התלמידה שלך. הייתי רוצה לדעת את מה שלעולם לא מת. אני לא מבקשת את הילד שלי בחזרה, כי גם אם תחזיר אותו, הוא ימות שוב. אז מה הטעם? למד אותי משהו כדי שאוכל לדעת בתוכי את מה שלעולם לא מת."