בטוקיו בעידן מייג'י חיו שני מורים בולטים בעלי מאפיינים מנוגדים. האחד, אנושו, מדריך בעיר שינגון, שמר על דרכו של הבודהה בקפדנות. הוא מעולם לא שתה משקאות משכרים, וגם לא אכל אחרי אחת עשרה בבוקר. המורה השני, טנזן, פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה האימפריאלית, מעולם לא קיים את החוקים. כשהתחשק לו לאכול, הוא אכל, וכשהתחשק לו לישון ביום, הוא ישן.
יום אחד ביקר אונשו את טנזאן, ששתה יין באותה עת, שאפילו טיפה ממנו לא אמורה לגעת בלשונו של בודהיסט.
"שלום אחי," בירך אותו טנזן. "לא תשתה?"
"אני אף פעם לא שותה!" קרא אונשו בחגיגיות.
"מי שלא שותה הוא לא אנושי," אמר טנזן.
"האם אתה מתכוון לקרוא לי לא אנושי רק בגלל שאני לא מתמכר למשקאות משכרים!" קרא אונשו בכעס. "אז אם אני לא בן אדם, מה אני?"
"בודהה," ענה טנזאן.