הבודהה סיפר את הסיפור הזה לנזירים שלו.
אלמן צעיר היה מסור לבנו הקטן.
בזמן שהיה בחוץ בעבודה, כמה גנבים שרפו את כל הכפר, השאירו רק אפר וחטפו את הילד הקטן שלו.
כשהאב חזר, כל מה שהוא יכול לראות היו הריסות וזה שבר את ליבו.
כשהוא ראה את מה שנותר מגופת ילד שנשרפה לאפר, הוא האמין שמדובר בבנו שלו ותכנן שריפת גופות. הוא אסף את האפר ושם אותו בשקית שנשא עמו לכל מקום.
יום אחד, בנו האמתי, הצליח להימלט מהגנבים ומצא את דרכו חזרה הביתה, שאביו בנה מחדש.
הוא הגיע בשעת לילה מאוחרת ודפק בדלת. שאל האב: מי שם?
– זה אני, בנך, בבקשה תן לי להיכנס.
האב, שתמיד נשא עמו את האפר, עצוב נואשות, האמין שמדובר באחד מנערי הכפר שמנסים לעשות ממנו צחוק.
הוא צעק:- לך מפה
בנו המשיך לדפוק ולצעוק את שמו אך האב סירב לפתוח את הדלת וכל הזמן ביקש ממנו להסתלק.
לבסוף, הבן עזב, ולא חזר.
לאחר שסיים את הסיפור, הוסיף הבודהה: אם אתה ממשיך להיאחז ברעיון שהוא אמת בלתי משתנה, כאשר האמת
דופקת על הדלת שלך, אתה לא תוכל לפתוח ולקבל אותה.