פעם, חי נמר ביער. עם השנים שחלפו, הוא נעשה מבוגר מכדי לצוד. יום אחד, הנמר הלך לצד אגם ולפתע צמיד זהב נתקל במראהו. במהירות הוא הרים את הצמיד וחשב שהוא יכול להשתמש בו בתור פיתוי לתפוס מישהו. כשהוא היה בתהליך החשיבה, מטייל עבר במקרה בצד הנגדי של האגם.
הנמר חשב לעצמו מיד, "איזו ארוחה טעימה תהיה המטייל הזה?" הוא תכנן תכנית למשוך את המטייל. הוא החזיק את הצמיד בכף רגלו כך שהוא נראה למטייל ואמר, "האם תרצה לקחת את צמיד הזהב הזה. אני לא זקוק לו". מיד רצה המטייל לקחת את הצמיד, אבל הוא היסס להתקרב לנמר. הוא ידע שזה מסוכן, ובכל זאת רצה את צמיד הזהב. הוא תכנן להיות זהיר, אז הוא שאל את הנמר, "איך אני יכול להאמין לך? אני יודע שאתה חיה ואתה תהרוג אותי".
הנמר החכם אמר בתמימות, "תשמע, בצעירותי הייתי רשע ללא ספק, אבל עכשיו שיניתי את עצמי. בעצת מורה רוחני, עזבתי כל רוע. עכשיו אני לבד בעולם הזה ואני עוסק במעשים אדיבים. יתר על כך, הזדקנתי. אין לי שיניים והציפורניים שלי קהות. אז אין צורך לפחד ממני". המטייל עדיין לא האמין לנמר אך הדיבור החכם של הנמר ואהבתו לזהב גברו במהרה על הפחד שלו מהנמר. הוא קפץ לאגם כדי להגיע אל הנמר.
אבל בדיוק לפי התוכנית של הנמר, הוא נלכד בביצה. כשראה זאת, הנמר ניחם אותו ואמר, "הו! אתה לא צריך לדאוג. אני אעזור לך". בהדרגה הוא בא לעבר המטייל ותפס אותו. כשהמטייל נגרר החוצה, אל הגדה, הוא חשב לעצמו, "אוי! הדיבורים של החיה הזו על קדושה תפסו אותי לגמרי. חיה היא תמיד חיה. אם רק לא נתתי לחמדנות שלי להתגבר על ההיגיון שלי, יכולתי להיות בחיים". עם זאת, זה היה מאוחר מדי; הנמר הרג את המטייל ואכל אותו. כך, המטייל הפך לקורבן של חמדנות והנמר הצליח בתוכנית המרושעת שלו.