יום אחד ג'ללודין רומי לקח את כל תלמידיו לשדה. זו הייתה הדרך שלו ללמד אותם את דרכו לשלמות פנימית, דרך הדוגמאות של העולם. הוא לא היה תיאורטיקן, הוא היה אדם מאוד מעשי. התלמידים חשבו, "מה יכול להיות המסר, ללכת לשדה הרחוק ההוא… ולמה הוא לא יכול להגיד את זה כאן?"
אבל כשהגיעו לשדה, הם הבינו שהם טועים והוא צודק. נראה שהאיכר היה כמעט אדם מטורף. הוא חפר בארות בשדה – חפר שמונה בארות לא שלמות.
הוא היה חופר כמה מטרים ואז היה מגלה שאין מים. ואז הוא היה מתחיל לחפור באר נוספת… ואותו סיפור המשיך. הוא הרס את כל השדה והוא עדיין לא מצא מים.
המאסטר, ג'לאלודין רומי, אמר לתלמידיו, "האם אתם יכולים להבין משהו מזה? אם האיש הזה היה החלטי והיה לוקח את כל האנרגיה שלו לבאר אחת בלבד, הוא היה מגיע למקורות המים העמוקים ביותר לפני זמן רב.
אבל בדרך שהוא הולך הוא יהרוס את כל השדה והוא לעולם לא יוכל ליצור באר אחת. עם כל כך הרבה מאמץ הוא פשוט הורס את האדמה שלו, ונעשה יותר ויותר מתוסכל, מאוכזב: הוא יחשוב לעצמו איזה מין מדבר הוא רכש? אך זה לא מדבר, צריך להעמיק כדי למצוא את מקורות המים".
הוא פנה אל תלמידיו ושאל אותם: "אתם מתכוונים ללכת בעקבות האיכר המטורף הזה? לפעמים בדרך אחת, לפעמים בדרך אחרת, לפעמים להקשיב לאחד, לפעמים להקשיב לאחר… אתם תאספו הרבה ידע, אבל כל הידע הזה הוא פשוט זבל, כי הוא לא הולך לתת לכם את ההארה שחיפשתם . הוא לא הולך להוביל אתכם למים של חיי הנצח, של השלווה.