מאסטר הזן חושין חי בסין שנים רבות. אחר כך חזר לחלק הצפון מזרחי של יפן, שם לימד את תלמידיו. כשהתבגר מאוד, הוא סיפר להם סיפור ששמע בסין. זה הסיפור:
שנה אחת בעשרים וחמישה בדצמבר, טוקופו, שהיה מבוגר מאוד, אמר לתלמידיו: "אני לא הולך להיות בחיים בשנה הבאה אז אתם צריכים להתייחס אלי טוב השנה."
התלמידים חשבו שהוא מתלוצץ, אבל מאחר שהיה מורה טוב לב כל אחד מהם בתורו כיבד אותו במשתה בימים הבאים של השנה היוצאת.
ערב השנה החדשה, טוקופו סיכם: "הייתם טובים אליי. אעזוב אותכם מחר אחר הצהריים כשהשלג יפסיק."
התלמידים צחקו, חשבו שהוא מזדקן ומדבר שטויות מאחר והלילה היה בהיר וללא שלג. אבל בחצות החל לרדת שלג, ולמחרת הם לא מצאו את המורה שלהם בסביבה. הם הלכו לאולם המדיטציה. שם הוא נפטר.
חושין, שסיפר את הסיפור הזה, אמר לתלמידיו: "אין צורך שהזן מאסטר יחזה את פטירתו, אבל אם הוא באמת רוצה לעשות זאת, הוא יכול".
"האם אתה יכול?" שאל מישהו.
"כן," ענה חושין. "אני אראה לך מה אני יכול לעשות בעוד שבעה ימים מעכשיו."
איש מהתלמידים לא האמין לו, ורובם אפילו שכחו את השיחה כשחוסין כינס אותם.
"לפני שבעה ימים," הוא ציין, "אמרתי שאני הולך לעזוב אתכם. נהוג לכתוב שיר פרידה, אבל אני לא משורר ולא קליגרף. אני נותן לאחד מכם לרשום את המילים האחרונות שלי."
התלמידים שלו חשבו שהוא צוחק, אבל אחד מהם התחיל לכתוב.
"האם אתה מוכן?" שאל חושין.
"כן, אדוני," ענה התלמיד.
ואז הכתיב חושין:
אני באתי מהאור. וחזרה לאור. מה זה?
השיר היה קצר בשורה אחת מארבע המקובלות, אז התלמיד אמר: "מאסטר, חסרה לנו שורה אחת".
חושין, בשאגת אריה, צעק "קאא!" ונפטר.