היה אדם
שהיה כל כך מוטרד ממראה הצל שלו
וכל כך לא מרוצה מרעש צעדיו,
שהוא החליט להיפטר משניהם.
השיטה שהוא בחר הייתה לברוח מהם.
אז הוא קם ורץ.
אבל בכל פעם שהוא הוריד את רגלו לאדמה
היה עוד צעד,
בזמן שהצל שלו עמד בקצב
ללא שום קושי.
האדם ייחס את כישלונו
לעובדה
שהוא לא רץ מספיק מהר.
אז הוא רץ מהר יותר ויותר,
בלי לעצור,
עד שלבסוף נפל ומת.
הוא לא הצליח להבין
שאם הוא רק היה נכנס לצל,
הצל שלו היה נעלם,
ואם הוא היה יושב ונשאר בשקט,
לא היה שומע יותר את רעש צעדיו.
– צ'אונג דזה