ליד טוקיו חי סמוראי גדול, כיום זקן, שהחליט ללמד זן בודהיזם לצעירים.
אחר צהריים אחד הגיע לשם לוחם – הידוע בהיעדר מוחלט בקפידה. הלוחם הצעיר וחסר הסבלנות מעולם לא הפסיד בקרב. כששמע על המוניטין של הסמוראי, הוא בא להביס אותו ולהגדיל את תהילתו.
כל התלמידים היו נגד הרעיון, אבל הזקן נענה לאתגר.
כולם התאספו בכיכר העיר, והצעיר החל להעליב את האדון הזקן. הוא זרק כמה אבנים לכיוונו, ירק בפניו, צעק כל עלבון תחת השמש – הוא אפילו העליב את אבותיו.
במשך שעות הוא עשה הכל כדי להתגרות בו, אבל הזקן נשאר אדיש. בסוף אחר הצהריים, עד עתה מרגיש תשוש ומושפל, הלוחם הנמרץ עזב.
מאוכזבים מהעובדה שהמאסטר ספג כל כך הרבה עלבונות ופרובוקציות, שאלו התלמידים: "איך יכולת לשאת פגיעה כזו? למה לא השתמשת בחרב שלך, אפילו אם ידעת שאתה עלול להפסיד בקרב, הייתה עושה זאת במקום להפגין את הפחדנות שלך מול כולנו?"
"אם מישהו בא אליך עם מתנה, ואתה לא מקבל אותה, למי שייכת המתנה?" – שאל הסמוראי הזקן.
"למי שניסה למסור אותה." – ענה אחד מתלמידיו.
"כך גם לגבי קנאה, כעס ועלבונות." – אמר המאסטר. "כשהם לא מתקבלים, הם ממשיכים להיות שייכים למי שנשא אותם".