שואן הפך למורה לסוטו זן. כשהיה עדיין תלמיד נפטר אביו והותיר אותו לטפל באמו הזקנה.
בכל פעם ששואן הלך לאולם מדיטציה הוא תמיד לקח אתו את אמו. מכיוון שהיא התלוותה אליו, כאשר ביקר במנזרים הוא לא יכול היה לחיות עם הנזירים. אז הוא בנה בית קטן וטיפל בה שם. הוא היה מעתיק סוטרות, פסוקים בודהיסטים, ובאופן זה מקבל כמה מטבעות לאוכל.
כששואן קנה דגים לאמו, האנשים היו לועגים לו, כי נזיר לא אמור לאכול דגים. אבל לשואן לא היה אכפת. אמו, לעומת זאת, נפגעה כשראתה את האחרים צוחקים על בנה. לבסוף היא אמרה לשואן: "אני חושבת שאהפוך לנזירה. גם אני יכולה להיות צמחונית". היא באמת הפכה להיות נזירה, והם למדו יחד.
שואן אהב מוזיקה והיה אמן בנבל, שגם אמו ניגנה בו. בלילות ירח מלא הם נהגו לנגן יחד.
לילה אחד עברה ליד ביתם גברת צעירה ושמעה את הנגינה שלהם. הנגינה נגעה בה עמוקות, היא הזמינה את שואן לבקר אותה למחרת בערב ולנגן. הוא נענה להזמנה. כמה ימים לאחר מכן הוא פגש את העלמה ברחוב והודה לה על האירוח. אחרים צחקו עליו. הוא ביקר בביתה של אישה ברחובות.
יום אחד עזב שואן למנזר מרוחק כדי להעביר הרצאה. כמה חודשים לאחר מכן חזר הביתה ומצא את אמו מתה. חבריו לא ידעו איך להגיע אליו, אז שחזר ההלוויה כבר הייתה בעיצומה.
שואן ניגש והכה בארון עם המטה שלו. "אמא, הבן שלך חזר," הוא אמר.
"אני שמחה לראות שחזרת, בן," הוא ענה עבור אמו.
"כן, גם אני שמח," השיב שואן. אחר כך הודיע לאנשים: "טקס ההלוויה הסתיים. אתם יכולים לקבור את הגופה."
כששואן היה זקן הוא ידע שסופו מתקרב. הוא ביקש מתלמידיו להתאסף סביבו בבוקר, ואמר להם שהוא הולך למות בצהריים. הבעיר קטורת לפני תמונת אמו ומורו הזקן והוא כתב שיר:
במשך חמישים ושש שנה חייתי כמיטב יכולתי, עשיתי את דרכי בעולם הזה. עכשיו נגמר הגשם, העננים מתבהרים, לשמים הכחולים יש ירח מלא.
תלמידיו התאספו סביבו, קראו סוטרה, ושואן נפטר במהלך הקריאה.