הדרך האישית שלי מסבל פנימי לאהבה עצמית
אני זוכר את גיל ההתבגרות, שם התחלתי להסתכל על עצמי, להיות מודע לדמות שאני חי בעולם, להיות מודע לעולם המעמדות והמיקום שלי במערך החברתי בבית ספר, זה מוזר שפתאום הבנתי כל מיני דברים לגבי העולם. החיים שלי איבדו מהתמימות שלהם והשוואה נכנסה למוחי, השוואה ביני לבין אחרים.
ההשוואה הזאת ביני לבין אחרים יצרה בי פיצול ותחושת ניתוק מעצמי שלא חוויתי לפני כן, האהבה העצמית שהייתה בי נעלמה, לא כי הייתי צריך להתאמץ בשביל להחזיק אותה, אלא כי המחשבה שאני לא מספיק טוב עלתה בי ולא ידעתי איך להתמודד איתה. המחשבה הזאת עלתה אל מול כל השיפוטיות שנמצאת בעולם.
מעמדות, שמות גנאי, תהילה על פי סטנדרטים מסוימים שאתה חייב לעמוד בהם, גרמו לי להתחיל לחשוב האם אני מספיק טוב? האם אני ראוי להערכה ואהבה כמו שאני? בפשטות וללא מאמץ? בתכונות השונות והמיוחדות שלי? האם באמת אני ראוי לאהבה מעצמי? האם בכלל מותר לי ליהנות מהחיים?
השאלות לו בי לא סתם, הן עלו בכולנו בגיל מוקדם או מאוחר, השאלות האלו באו לאחר פגיעה, הפגיעה שחווינו הראתה לנו שאין לנו לסמוך על העולם, אולי ההורים שלנו שפטו אותנו, או החברים החליטו לעשות עלינו חרם, או ראינו שאנחנו לא כאלה מקובלים, או פגיעה פיזית/מינית/מילולית או חוויית נטישה בגיל צעיר שהעירה בנו את השאלות הכואבות האלה.
השאלות האלה התחילו את הניתוק מעצמינו ואת הרעיון שכמו שאנחנו זה לא מספיק טוב. אנחנו צריכים לעשות משהו, להוכיח את עצמינו בשביל להיות מספיק טובים, ולרדוף אחרי מחמאות של אחרים בשביל לדעת את הערך העצמי שלנו.
מאותו רגע שעלו בי השאלות האלה היה מרדף מתמד אחרי הרצון להראות טוב, מגניב, יפה, חכם, נחמד ויותר טוב מאחרים בעיניים של אחרים. המרדף הזה אחר האהבה שאני כל כך מחפש בחוץ התחיל את חווית הסבל הפנימי בתוכי, ניסיתי להדחיק את הכאב מפגיעות הילדות על ידי בריחה למחמאות וחיפוש אחר אושר וקבלה עצמית חיצונית.
השאלות האלו הפכו אותי בתקופות מסוימות לנורא ביישן, לא חשבתי שאני ראוי שישמעו את הדעה שלי, אולי היא מטומטמת? האם אני אביך את עצמי מול כולם? אולי עדיף שהשתוק בשביל להימנע מקונפליקט? אולי עדיף שאני אגיד כן כשאני מרגיש שאני רוצה להגיד לא כדי להימנע מקונפליקט?
הפכתי להיות הצל של עצמי, מהילדות המאושרת והשמחה, התחלתי להיכנס למערבולת המחשבות שתמיד אמרה לי: עזוב אותך, אתה לא מספיק טוב, תחביא את עצמך, אל תרים את הראש שלך, שלא יפגעו בך שוב, שלא יראו שאתה משוגע, מטומטם, לא כזה חכם, ועוד תכונות שהמחשבות שלי רצו להסתיר מאחרים ומהעולם.
במשך שנים חייתי בפחד ולחץ עמוק, כל הזמן על המשמר, כל הזמן מגן על עצמי מפגיעה, בבריחה מתמדת מהמציאות על ידי משחקי מחשב, פורנו, בידור זול, פנטזיות על העתיד, והתבודדות.
לאחר שנים במקום האפל הזה התחלתי לראות המצב שלי מזווית אחרת הגיע הרגע שבו הסתכלתי אחורה ואמרתי מה אני עושה עם עצמי? למה החיים שלי מלאים בסבל? למה אני חי כל הזמן עם עננים של מחשבות מפחידות ומלחיצות? האם ככה המציאות של החיים שלי צריכה להראות? האם לשם זה נולדתי?
הסתכלתי על העבר שלי ועל איפה שאני היום והבנתי שאני לא במקום טבעי, שהגיע הזמן להתעורר מהשינה שאליה נפלתי ולהבין איך אני יוצא מזה.
לאט לאט התחלתי לחפש את האנשים הנכונים, בהתחלה דרך האינטרנט, האנשים האלה דברו על החוויה שלהם שהייתה דומה לשלי, ועל הדרך בה הם יצאו מהבור שהם חפרו לעצמם – בור השנאה העצמית.
התחלתי לפתוח את העניים, להשתחרר מהבריחה שלי מעצמי ולחקור את הדרכים שבהם המחשבות והרגשות שלי עובדות כנגדי, התחלתי להבין יותר את עצמי, והפסקתי לאט לאט לרדוף אחרי תענוגות רגעיות ומחמאות רגעיות.
התחלתי לראות שהרצון להתאמץ ולנצח אחרים בעולם הזה בא ממקום עמוק של חוסר באהבה עצמית, התחלתי לראות את כל הדרכים בהם נפגעתי בילדות וכמה חוסר תשומת הלב שלי לעצמי יצרה בי הדחקה עמוקה של כאב רב, נתתי לכאב לעלות חוויתי שחרור גדול ויצאתי לדרך חדשה. דרך בה אני יודע מהו המקור לאהבה עצמי, מהו המקור לשנאה עצמית, מהו המקור לאושר, רוגע ושלווה. והייתי שמח לשתף אתכם שאפשר לאהוב את עצמינו כמו שאנחנו.
מאיפה מלכתחילה הגיעה השנאה העצמית?
המקור של השנאה העצמית שנמצאת בנו היא בטראומות הילדות שחווינו. יכול להיות שחווינו עלבון מילדים בגן, קראו לנו בשמות גנאי, יכול להיות שנפגענו מההורים שלנו על ידי ביקורתיות וחוסר שביעות רצון ממי שאנחנו, יכול להיות שעברנו התעללות מינית/פיזית/מנטלית, יכול להיות שעברנו חרם אשר גרם לנו לצלקת עמוקה וחרדת נטישה.
מגוון סיבות יש להתחלה של השנאה העצמית שאנחנו חווים כיום ככאב גדול שהולך אתנו ומרוקן אותנו מאנרגיה רבה. חוויות הילדות הכואבות העירו בנו את החלק המגן, שאנחנו קוראים לו המחשבות.
המחשבות הקשות שאנחנו חווים כיום לא הגיעו משום מקום, הן התעוררו לאחר פגיעה בילדות ומטרתם היא להגן עלינו מפגיעה נוספת בעתיד. המחשבות יכולות להוציא מאתינו צד אגרסיבי אשר מפחד שלא ישיג את מה שהוא רוצה ומוכן להילחם עם כל העולם ולפגוע בעצמו ובאחרים בשביל להשיג את מטרתו.
המחשבות יכולות גם להתעורר כחלק שאומר שלא מגיע לנו כלום, שאנחנו לא ראויים לאהבה, לא ראויים לעבודה טובה, לא ראויים לזוגיות טובה, ובכללי לא ראויים להיות שמחים ושעדיף שניקח את הכיסא האחורי בחיים האלה ונמנע מפגיעה עתידית. בשני המקרים יש חוסר באהבה עצמית.
לא משנה באיזה צורה המחשבות מנסות להגן עלינו אנחנו תמיד נחווה חוויה של שנאה עצמית, חוסר באהבה ובקבלה עצמית כל עוד נמשיך לחיות איתן.
הכאב שהן מביאות איתן על ידי הניסון הגנה שלהן הוא כאב שהולך אתנו מבוקר עד ערב וזה לא צחוק, זה באמת הופך את החיים לחוויה קשה.
בגלל שבילדות לא ידענו איך להתמודד עם הכאב הזה המחשבות התעוררו, אבל היום אנחנו יותר בוגרים, היום אנחנו יותר בשלים, היום אנחנו יכולים ללמוד את עצמינו מחדש, לראות לעומק מה הביא אותנו לנקודה הזאת, להתעורר מהשינה, וללכת בדרך שלנו לעבר חווית ריפוי.
חווית ריפוי אשר תחזיר את האור הפנימי הביתה, את האהבה העצמית, את הרוגע והשקט, את הטבע האמתי שלנו שהוא אושר טהור. לכולנו יש את האפשרות להיות מאושרים, בכולנו יש את החומר אשר הוא היקום הזה והחומר הזה הוא שמחה.
למה אני לא אוהב את עצמי כיום?
אז שאלה שבטח עולה לכם: בעבר נפגעתי והמחשבות התעוררו בניסיון להגן עליי מפגיעה נוספת אבל למה זה לא עובר עם הזמן? למה אני עדיין שונא את עצמי? למה עדיין אין בי אהבה לעצמי?
מהחוויה שלי, המחשבות האלה לא עוצרות סתם ככה. כי המחשבות האלה מובילות להדחקה עמוקה של עצמינו, וההדחקה של עצמינו מביאה להרגלי חיים אשר יגרמו לנו לשכוח את עצמינו. ברגע שאנחנו שוכחים את עצמינו אין לדעת מתי נתעורר מהתרדמת שלנו. ככה שאותם המחשבות ממשיכות בלופים עד אין סוף אלא אם כן נתעורר.
התרדמת הזאת אשר נפלנו אליה היא תרדמת שגורמת לנו לברוח מכל תחושה לא נעימה, ולרדוף אחרי תחושות נעימות גם אם הן בסוף מובילות אותנו לתחושות כואבות אנחנו עדיין נחפש אותן במטרה למצוא את האהבה העצמית שם ולסיים את השנאה העצמית.
אפשר להגיד שסגנון החיים שהמחשבות האלה התחילו הוא סגנון חיים אשר כל הזמן רודף אחרי תענוג, זה יכול להיות כל תענוג: צפייה בטלוויזיה, אינטרנט, סמים, מרדף אחרי כבוד, כסף ותהילה, מרדף אחרי אהבה חיצונית, מיניות, פורנו, סמים, הימורים, אלכוהול, אכילה רגשית ועוד תענוגות רגעיות שלא ממלאות אותנו ומשאירות אותנו ריקות.
המחשבות אומרות: "תראה כשאתה לבד עם עצמך זה לא נעים, זה כואב, זה מפחיד, יש תחושה כואבת בבטן ובחזה, אולי עדיף שנעשה משהו אחר, נחפש איזה ריגוש, איזה חוויה גדולה ואז נוכל לשכוח מעצמינו, אין צורך לסבול יותר לא?"
אך המחשבות לצערנו לא יודעות מה הן עושות, עם כל הכוונה הטובה שלהן לעזור לנו להשתחרר מכאב וסבל, הן מובילות אותנו לסבל עוד יותר גדול. הן מוציאות אותנו להרים, למסעות, למטרות, וכל התענוגות וההתמכרויות הרגעיות האלה מעוררות בנו עוד ועוד סבל.
כל התהליך הזה מייצר בנו תלות בתחושות רגעיות, אנחנו מתחילים לחפש את האושר במקום שהוא לא נמצא, ובדרך אנחנו רומסים את עצמינו, אנחנו רודפים אחרי עבודה שלא מעניינת אותנו בשביל אחרים, אנחנו רודפים אחרי אנשים אחרים בשביל אהבה, ואנחנו מתרוקנים מאנרגיה לחיים, ללא ספק אנחנו לא מתקרבים לאהבה עצמית וקבלה עצמית.
אנחנו נהיים עייפים ומחכים שהחוויה של החיים רק תיגמר, מה עוד נשאר לרצות? כשכל הזמן יש לנו קול בפנים שאומר שאתה לא בסדר! תתאמץ רק עוד קצת ואתה תהיה מאושר. עם כל הבטחה מגיעה תחושה שאולי נמצא את האושר בעתיד, אם כל ניסיון של המחשבות להוביל אותנו לאושר אנחנו מקבלים עוד אכזבה, המחשבות מבקשות מאתנו עוד ועוד אך הן אף פעם לא מרוצות.
כל זה התחיל רק מהניסיון להגן עלינו, אבסורד גדול. אז עד שלא נתעורר מהמעגל הזה, שבו אנחנו מנסים לברוח מעצמינו, מנסים למצוא תחושה נעימה אשר תנתק את אותנו מעצמינו, אנחנו נמשיך לחוות חוסר באהבה עצמית, שנאה עצמית ומחשבות קשות.
יש בנו קריאה מהמחשבות, נדמה שהן קוראות לנו לחפש משהו בחוץ, אך זוהי לא האמת, הן קוראות לנו לחיפוש פנימי, אחר האושר שנמצא בתוכנו ברגע הזה, בגוף הזה, לא בעתיד ולא במקום אחד. כל עוד נמשיך לצאת החוצה לא נוכל להיענות לקריאה הפנימית לאהבה ותשומת לב מהמחשבות והרגשות.
למה אני קשה עם עצמי?
כל הזמן אנחנו מציבים לעצמינו מטרות, כל הזמן אנחנו חווים תחושת אשמה ובושה במי שאנחנו, לא הרבה יוצא לנו לחוות אהבה עצמית פשוטה, למה המצב הוא כזה? למה יש כל כך הרבה שנאה עצמית בתוכנו?
אז כמו שדיברנו מוקדם ההתעוררות של המחשבות התחילה את השינה שלנו כמודעות, המחשבות האלה שמגנות עלינו מכאב, יוצרות בנו כל הזמן כאב, לרוב הקול שנמצא בראש שלנו שאומר לנו שאנחנו לא שווים, שאנחנו גרועים, שאנחנו לא ראויים ושאין עלינו לעלות את הרעיון של קבלה עצמית בכלל.
השאלה שעולה בי היא האם ניסינו להקשיב לקולות האלה ללא הפרעה, ללא ניסיון לענות להן או להשתיק אותן? ללא ניסיון להגשים או להדחיק אותן? וזאת השאלה אשר מובילה אותנו להתעוררות שלנו כמודעות.
מודעות זה אנחנו, אנחנו אלה אשר שומעים את המחשבות שלנו, מרגישים את הרגשות שלנו, חווים את החושים שלנו, שומעים את הקולות החיצוניים, רואים דרך העיניים וטועמים דרך הפה.
כל החוויה שלנו עוברת דרך המודעות וכחלק מהחוויה שלנו אנחנו חווים את המחשבות אשר מובילות אותנו לפעולות בחיים, אך האם ניסינו לא להגיב למחשבות ופשוט לצפות בהן? לראות את העלייה של המחשבה ואת הסוף של המחשבה?
לראות מה נמצא מאחורי מסך המחשבות והרגשות שמנהל אותנו כל הזמן? כנראה שלא עשינו את זה עד היום וזה למה אנחנו קשים עם עצמינו.
אנחנו לא יודעים אפשרות אחרת. אף אחד לא לימד אותנו איך להתייחס למחשבות שלנו, איל לנהל את העולם הפנימי שלנו, איך לרפא את עצמינו.
והמחשבות שלנו גם לא יכולות לעזור לנו בזה, כי הן גם לא יודעות מה לעשות, הן למדו מההורים ומהחברה מה טוב ורע, מה מסוכן ומה מותר. לרוב המחשבות שלנו אפילו מזכירות לנו את אחד הורים שלנו, ואם נסתכל באמת לעומק על המחשבות שלנו נוכל לראות שהן לא יותר מהצטברות של זיכרונות שצברנו מהחברה מסביבנו ומחוויות העבר.
ספגנו רעיונות מהחברה ומהפחד לא להיות מותאמים לדרך שהחברה והמחשבות שלנו שהן החברה רוצות שנהיה. התחלנו להיות קשים עם עצמינו. אך בעצם מי שקשה עם עצמו זה לא אתם, אתם התודעה, היא הייתה רדומה עד עכשיו, לא ידעה איך לעזור לעצמה, לא ידעה שהיא יכולה לעשות משהו.
ולכן אותן הקולות שאנחנו שומעים בראש שלנו שאנחנו לא מספיק טובים, שאנחנו לא ראויים, שאנחנו אשמים, שאנחנו צריכים להתאמץ יותר לרוב עברו אלינו ממישהו אחר. מחשבות מרחפות באוויר ואנחנו סופגים אותם ואומרים נכון.
אותו הכאב שבגללו נרדמה לנו התודעה והפסקנו להסתכל בצורה אינטליגנטית וגמישה על המחשבות הוא זה שהוביל אותנו להיות קשים עם עצמינו, וכל עוד לא נלמד מחדש את עצמינו ואת העולם לא נדע את הדרך לאהבה עצמית.
איך לאהוב את עצמי?
עד עכשיו דיברנו על העבר, הגיע הזמן לדבר על הצעדים בדרך לאהבה עצמית. עד היום היינו רדומים מול המחשבות שלנו, האמנו לכל מחשבה שעלתה בנו לגבי עצמינו, האמנו שהמחשבות צודקות והן האמת המוחלטת. האמנו בדעות של אחרים, בדעות של העולם לגבינו, הגיעה הזמן להשתחרר מכל האמונות, ולראות את המציאות מחדש, להתעורר.
ההתעוררות שאני מדבר עליה היא התעוררות שיכולה לקחת יום אחד ויכולה לקחת גם שנים, השאלה היא עד כמה אנחנו באמת רוצים להבין את עצמינו ולהשתחרר מהסבל הפנימי שלנו?
האם אנחנו הגענו למאמר הזה עם רצון עמוק למצוא את האמת? לראות מה שקרי? או שאנחנו מחפשים פלסטר שידחיק מאתנו את הכאב? עוד בידור, עוד רגע לשכוח מעצמנו, עוד רגע להתנתק מעצמנו.
אם אנחנו באמת רוצים לראות את האמת שמאחורי המחשבות אנחנו קודם כל נצטרך לעבור דרך המחשבות, אנחנו נצטרך להבין את המחשבות והרגשות שלנו לגמרי, אנחנו נצטרך לסובב את העיניים שלנו פנימה.
כמו חוקר שרוצה להבין את החומרים שהוא צופה בהם, הוא מסתכל לתוך המיקרוסקופ וצופה בתנועה של החיידקים ובהתנהגות שלהם, מנסה להבין אותם, אך הוא לא מגיע למסקנות לפני שהוא חקר עד הסוף.
ובגלל שהוא לא מגיע למסקנות ולא מגיע עם מסקנות הוא יכול לעשות מחקר אמתי. אם הוא חושב שהוא כבר יודע, למה שמלכתחילה הוא יחקור? למה שהוא ינסה להבין, למה שהוא ישב שעות עם העין במיקרוסקופ?
כמו שלמדען אכפת להבין ולדעת, ללמוד משהו חדש במחקר שלו, ככה גם אנחנו צריכים לחיות את החיים שלנו, להסתכל עמוק פנימה ולראות, ללא מסקנות וללא ניסיון לשנות את מה שנמצא, לתת לתנועה של המחשבות חופש שלם, לתת לתנועה של הרגשות חופש שלם.
הפחד שלנו הוא שאם נשחרר את הרגשות והמחשבות שלנו יכול להיות שיקרה משהו נורא, אולי נפגע? אולי המצב רק ידרדר, אולי הכאב רק יגדל ויגדל עד שהוא יהרוג אותנו. הפחד הזה מונע מאתנו לחקור ולהבין את עצמנו ומשאיר אותנו בתוך שנאה עצמית והרחק מקבלה עצמית ואהבה עצמית.
אנחנו מפחדים שאם ניתן תשומת לב לתחושות והמחשבות שנמצאות בנו אולי הם יגדלו, עד שאנחנו לא נוכל לשאת בהם יותר. הפחד הוא זה שמלכתחילה עוצר אותנו מלנוח, זה למה קשה לנו להיות לבד, ללא אף אחד, ללא הטלוויזיה, ללא החברים, ללא הבידור, וללא ההתמכרויות שלנו.
אך אהבה עצמית יכולה לגדול רק במקום בו יש תשומת לב, אם אין תשומת לב לבית הפנימי שלכם שהוא הגוף שלכם איך תוכלו לחוות את היופי של האהבה עצמית. שנאה עצמית גרה אצלנו בבית כי אנחנו המארחים וברחנו מהבית.
ברחנו מהבית, לא רצינו לראות את האורחים שלנו, פחדנו שהם יהרגו אותנו ועם הזמן האורחים האלו הפכו למאסטרים שלנו. הם נותנים לנו פקודות מבוקר ועד ערב לא נותנים לנו מנוח.
הגיע הזמן שנתעורר, אך מה זה אומר בכלל? ואיך עושים את זה?
הכוונה בהתעוררות היא שאנחנו מפסיקים לברוח מעצמנו, שאנחנו מתחילים להיות מחוברים לגוף, לתחושות ולמחשבות שלנו בחיי היום יום. ללא ניסיון לשלוט או לשנות אותם, פשוט להיות איתם, באהבה, חמלה, סבלנות, סקרנות ולמידה על אהבה עצמית.
בעבר השיטות היחידות שניסינו הן הדחקה והשתוקקות, כאשר תחושה רעה הגיעה ניסינו להדחיק אותה, להכחיש אותה, ולהרחיק אותה מאתנו. כאשר תחושה טובה הגיעה השתוקקנו לעוד ממנה, ניסינו לשחזר אותה פעם אחר פעם, ניסינו להגשים אותה.
כל הזמן היינו בבחירה, בין טוב ורע, לנכון ולא נכון. כל הזמן ניסינו לברוח ממשהו אחד ולרדוף אחרי משהו אחר. התודעה שלנו הייתה במאמץ מתמד ללא הפסקה.
את האמת שהתעייפנו וכל מה שאנחנו צריכים זה לנוח, לנוח מתענוגות, לנוח מפעילות, לנוח מהבחירה בין טוב ורע, בין נכון ולא נכון, לנוח מלנסות להיות מישהו גדול בעולם הזה, לנוח מלנסות לא להיות כישלון, לא להיות משוגע.
מתי בפעם האחרונה פשוט ישבנו בעיניים עצומות עם גב זקוף וצפינו בעצמינו? לא רדומים, אחרי שינה טובה בלילה, לא ממהרים לשום מקום, פשוט יושבים ונותנים למחשבות לבוא וללכת? כמו עננים בשמיים, פשוט להיות שם איתם, לשבת לכמה רגעים, לא צריך הרבה זמן, ולראות את מה שמתחולל בתוכנו לעומק.
אנחנו יושבים שם, צופים, הקסם קורה ללא מאמץ פתאום אנחנו מתמלאים באור. פתאום בזבוז האנרגיה הגדול שהלך על בחירה, על ניסיון להיות, על ניסיון לשנות, אותה האנרגיה הופכת לשמחה, הופכת לאהבה עצמית, ממלאת את הגוף שלנו בכוח, בשלווה ומראה לנו את הטבע האמתי שלנו.
זה הקסם, יש אנשים שקוראים לזה מדיטציה, יש כאלה שקוראים לזה צפייה ללא בחירה, מודעות ערנית, כל שם אשר ניתן לזה, למנוחה היפה הזאת, אשר מחזירה אותנו הביתה, מראה לנו את הטבע האמתי של המחשבות שלנו, הופכת אותנו למאסטר של עצמנו ומחזירה את הקבלה והאהבה העצמית הביתה.
כל יום, אנחנו רוצים להתעורר מחדש, ולתת לעצמנו זמן מנוחה כזה, זמן שבו אנחנו חוקרים בסקרנות את המקור לסבל, זמן שבו אנחנו מתמלאים באהבה, זמן שבו אנחנו חוזרים לילדות, לפני שנפגענו, לפני שנפצענו, שעוד הייתה בנו תמימות ויופי.
והמקום הזה ייתן לנו אנרגיה לכל היום, אנרגיה לאהוב את החיים, אנרגיה להגשים את עצמינו, אנרגיה לאהוב את עצמנו, אנרגיה שבה המחשבות סוף סוף אומרות תודה ולהתראות. מביאות איתן אורחים הרבה יותר נעימים וטובים, במקום הזה, אנחנו מתחילים את החיים שלנו מחדש.
מה זה מדיטציה? ואיך עושים מדיטציה? המדריך המלא
האם מאמץ יכול לעזור לי לאהוב את עצמי?
הרבה אנשים חושבים שבמאמץ יש את הכוח לשינוי פנימי, שצריך להתאמץ, לנסות לנצח את עצמנו, לנסות להתגבר על הכאב, להיות חזקים, לא ליפול לכאב. אך אם נמשיך בדרך הזאת אנחנו כל הזמן נחיה בשנאה עצמית, כי אנחנו כל הזמן במלחמה עצמית, אז איך אתה יכול לאהוב את עצמך ללא מאמץ?
השחרור חייב להגיע ללא מאמץ, קודם כל אנחנו צריכים להבין שאנחנו כרגע במאמץ, אנחנו אלה שמחזיקים בסבל שלנו. אנחנו מכורים לסבל כרגע, אנחנו לא באמת רוצים לשחרר, אנחנו לא יודעים על מה נעמוד ללא הסבל, הוא לא חבר טוב אבל אנחנו כבר רגילים אליו. אז איך לאהוב את עצמי אם אני מחזיק בתמונה של עצמי?
הסבל נהיה החבר הכי טוב שלנו, הוא מחזיק בדעות ורעיונות, מטרות וחומרים, סמים, הימורים, הוא נותן לנו משמעות לחיים. אולי הוא עושה מאתנו קורבניים, הוא מאשים אחרים, אך הוא גורם לנו להרגיש לא לבד, מה נעשה בלעדיו, אם לא נגיב לו, אם הוא ידבר אתנו ופעם אחת נפסיק לריב אתו, או להזדהות אתו מה יקרה? האם יכול להיות שבמקום השקט הזה נמצאת האהבה העצמית?
מה יקרה אם ננוח מלרוץ אחרי המשאלות שלו? המשאלות שלו לקבל אהבה מבחוץ, המשאלות שלו להיות כל הזמן בתחושה מסוימת? הרצון שלו כל הזמן לרדוף אחרי תענוגות הרגע ובדרך לפגוע בעצמו. אני לא יודע מה יקרה אבל האם זו לא תהיה מנוחה גדולה בשבילנו?
המנוחה הזאת היא הדבר המרפא ביותר והיא דורשת אפס מאמץ, היא כל כך טבעית, היא מנוחה גם לגוף וגם לתודעה, היא מנוחה שבה אנחנו לא נלחמים בשום דבר ולא מנסים להשיג שום דבר . כל רגע ורגע של מנוחה כזאת המערכת שלנו מתחדשת, מתמלאת באנרגיה ובאהבה.
כל עוד ננסה להתאמץ בשביל להשיג את האהבה העצמית שאנחנו כל כך רוצים, אנחנו רק ניפול לעוד ועוד כאב, והשנאה העצמית תישאר אתנו. דרך אחת היא להילחם בעצמינו, הדרך השנייה היא להילחם בעולם.
לנסות ליצור לעצמנו מציאות, לנסות לגרום לכל העולם לכבד אותנו, ליצור לעצמנו שם גדול, תהילה, כסף וכל מה שבא אתו. המאמץ הזה גם לא יוביל לשמחה. המאמץ הזה יוביל במקום להצלחה לכישלון ענק גם אם נצליח וגם אם נכשל לא נמצא את האהבה העצמית.
האם הגשמת הפנטזיות, החלומות והמטרות שלי תביא לאהבה וקבלה עצמית?
התשובה לשאלה הזאת היא פשוטה, תסתכלו על העולם, תסתכלו על האנשים העשירם, "המוצלחים", שהשיגו את כל מה שאנחנו היינו רוצים להשיג, האם הם נראים לכם מאושרים? האם הם אוהבים את עצמם? האם הם שלווים ורגועים?
נדמה שהפוך, האנשים העשירים, המוצלחים, והמפורסמים בעולם הם אלו שמתאבדים הכי הרבה, לוקחים סמים, מפרסמים שירים עצובים על הכאב שלהם, ועכשיו הם גם לא יכולים לצאת מהבית שלהם. הם חיים עם תענוגות שלא ממלאות אותם, אך תענוג זה לא שמחה, ולכן החיים שלהם ריקים.
החיים שלהם יותר ריקים מהחיים של האדם הממוצע, לפחות הוא עוד יכול לחלום, שיום אחד הוא אולי יהיה מפורסם, אולי יום אחד הוא יתחיל להשיג נשים, אולי יום אחד הוא יהיה עשיר וכולם ימחאו לו כפיים, למזלו הוא עוד יכול לחלום על הדברים האלה ולשכוח מהסבל של עצמו.
האדם העשיר הגשים את החלומות שלו, וראה את האשליה, ראה שהוא בעצם לא הרוויח כלום, ועכשיו מה נשאר? הוא פשוט גורר את עצמו עד המוות, אם הוא לא מסובב את העיניים שלו פנימה לתוך עצמו, הוא ימשיך לחיות חיים ריקים, ללא אהבה עצמית.
כשהוא התחיל את המסע שלו אחר ההצלחה הוא לא אהב את עצמו כמו שהוא ועכשיו לאחר שנים של מרדף הוא כבר לא זוכר איך לעצור. הוא לא יודע איך להשתחרר מההתמכרות להצלחה, אז הוא נופל עמוק לתוך החשכה שנמצאת בתוכו, אם רק מלכתחילה הוא היה נכנס פנימה, צופה, עוצר לרגע הוא היה יכול להגשים את כל החלומות שלו ברגע אחד. לראות שהמרדף שלו הולך להוביל לפספוס חייו.
האם אהבה של אחרים תוכל להביא לאהבה לעצמי?
יש כאלו בנינו שכרגע מחכים לאהבה של משיהו אחר, אולי בן או בת זוג, אולי חבורת חברים אוהבת, מחכים ומחכים לאנשים אשר יגרמו לנו להרגיש אהובים, אך תנו להגיד לכם שבמבחן הסופי האהבה של אף אחד אחר לא תוכל להביא לאהבה עצמית.
רק האהבה שלכם תוכל לתת לכם את השלמות הפנימית, השקט הפנימי, עליו אתם חולמים, כל האהבה שאתם מחפשים היא האהבה שלכם. כמובן בן אדם שאוהב את עצמו אנשים יאהבו אותו, אך זה לא משנה לו, הוא אוהב כי יש בו אהבה, לא כי אחרים אוהבים אותו, האהבה העצמית שלו היא המתנה שלו לעולם.
האדם שכבר מצא את האהבה שלו לעצמו בתוכו הוא היחיד שיכול באמת לאהוב, כל שאר האנשים אוהבים רק אם אחרים אוהבים אותם, זה סוג של עסק שהם מנהלים, אתה תאהב אותי ואני אוהב אותך, אך האדם שלמד את עצמו, שהסתכל פנימה, שישב עם עצמו, התמלא באהבה ועכשיו האהבה שלו היא לא עסק. הוא אוהב אחרים ומי שיהיה מוכן לאהוב אותו בחזרה ייהנה אתו.
החלומות שלנו אחרי אהבה בחוץ, הן בעצם החלום של הרגשות שלנו להתעוררות של התודעה שלנו, הילדים הפנימיים שלנו, שהם המחשבות והרגשות שלנו רוצים שההורה הפנימי יתעורר, וסוף סוף יסתכל עליהם בחמלה ובאהבה, ייתן חיבוק גדול ויגיד שהוא מקבל אותנו.
האהבה של האחר לעולם לא תוכל לעשות זאת, אין אדם אשר יכול למלא את המקום של עצמינו, אין אדם שיוכל לעזור לנו לחוות את האור הפנימי שלנו, אנחנו היחידים שיכולים לעשות את זה, אנחנו אלה שנצטרך להתעורר, אנחנו אלה שנצטרך ללמוד לשחרר, להפסיק לנסות לנצח בעולם , להפסיק לרוץ אחר מטרות שאחרים הציבו לנו, לנסות להפסיק להוכיח את עצמנו בעולם הזה.
למי שרוצה לקרוא ספר שנכנס לעומק השאלות החשובות בחיים, מאחד ההוגים הגדולים של המאה ה-20 מוזמן ללחוץ על הקישור:
לסיכום
הגיע הזמן להוריד את הרגל מהגז, להיות פשוטים, תמימים, לא לפחד להיכנס פנימה, לא לפחד מזיכרונות העבר, לא לפחד מהכאב שנמצא בנו, לצאת לדרך חדשה. כל רגע ורגע זו הזדמנות לחזור לגוף שלנו, להיות בתשומת לב, לתת אהבה לכאב שנמצא בתוכנו, לעצור את המאמץ, לשחרר את העתיד, לקבל את עצמינו.
מקווה שהמאמר היה מובן, שתנוחו לתוך עצמכם ותמצאו את האור הפנימי, אמן וכל היצורים החיים יהיו מאושרים 🙂
למי שיש שאלות ורוצה לפנות אליי לעזרה או סתם לדבר מוזמן לגלול למטה לתגובות או ליצירת הקשר. אשמח לשמוע את הסיפור שלכם.